האיש בחליפה הלבנה

אצבעותיי עברו במהירות על המקלדת, כותבות כל מילה בדיוק מושלם. לא עצרתי, אפילו לא כדי לעבור על הסיפור, לראות שאין חסר שצריך להשלים, או ניקוד שאיננו במקומו. הקלדתי במהירות ובחריצות כל כך גדולה שהיה זה בלתי אפשרי לעקוב אחרי אצבעותיי החיוורות והמקומטות.
"רק עוד קצת sweetheart, רק עוד קצת…" אמר האיש מאחוריי בחיוך תחמני ומרושע שלא היה מבייש את השטן בכבודו ובצמו. האיש היה לבוש חליפה לבנה כלצווארו עניבת פפיון, עורו שזוף וחסר כל פגמים ושיערו בלונדיני קצוץ. הוא היה גבוהה נאה ושרירי. בידו הייתה כוס קוקטייל ובתוכה משקה ירקרק בעל ריח משכר.
המשכתי להקליד במרץ, בשלב הזה כבר לא יכולתי למצמץ. כתבתי, וכתבתי, וכתבתי, וכתבתי… ולפתע, הכל פסק.
"הו, יקירתי, סיימת!" הוא קרא בשמחה בעוד שהוא צוחק כלא מאמין. צחוקו היה מצמרר ומחליא, אילו יכולתי הייתי בורחת, אבל הוא כלא אותי. הוא נשק לי על לחיי בהכרת תודה והלך.
ישבתי קפואה מול מסך המחשב ובהיתי בספר שזה עתה סיימתי לכתוב, ספק מאושרת ספק מדוכאת. בכותרת נכתב באותיות בוהקות:
"האיש בחליפה הלבנה."