החיים שנגמרו לה בין רגע..

היא חזרה מבית הספר.
"ילדה.." שמעה קול.
היא הסתובבה לאחור ולא ראתה איש..
הרחוב נהיה חשוך מאיש, אף אחד לא היה שם.
"ילדה…" שמעה שוב.
הרוח נשבה בחוזקה.
היא לא הצליחה לזוז ממקומה.
"מי זה?" שאלה בקול.
"אני…" נשמע קול קטוע.
"מי זה?" לא הבינה.
"את לא מזהה אותי?" נשמע קול רך, שעוטף ושובר בו זמנית.
"אמ..אמא..?" התחיל להיות חושך של ממש.
"נכון.." היה לה קול שמושך כל מילה.
"מה..מה את רוצה ממני?" היא מלמלה.
"בגללך מתתי…אני מתתי בלידתך…איך את לא מתביישת?" היא הרימה את קולה.
"זה לא אני עשיתי את זה.." היא ניסתה לזוז,אך לשווא, "רגע אחד, אני יודעת שאתם עובדם עליי אבל זה לא נושא לצחוק עליו"
"זאת אני באמת..רוצה לראות?" היא עשתה שיהיה גשם וצחקה.
הילדה נרטבה כולה, היא ניסתה לזוז ואף הצליחה.
היא ניסתה לברוח, אך כל הדרכים נסתמו.
פתאום כל האנשים הופיעו כלא הלכו.
היא מצאה פתק ברצפה בו כתוב:
"עוד לא סיימתי איתך…
-אמא-"

~אחרי זמן מה~
נרגשת ושמחה היא באה לבית הספר שלה.
זהו יום ההולדת שלה, כעת היא בת 14.
"היי ביילי" היא חיבקה את חברה הטובה ביותר, ביילי.
"מזל טוב, אניטה! יום הולדת שמח" איחלה לה.
כל שאר הילדים בבית הספר גם איחלו לה כך.
היא לחשה לחברתה, ביילי: "אני הולכת להתפנות, חכי לי פה"
וביילי הנהנה.
היא נכנסה לשירותים וראתה במראה שכתוב:
"והנה חזרתי…!!"
'או לא!' היא חשבה.
היא מיד יצאה מהשירותים וראתה שבמסדרון של בית הספר אין אף אחד.
"אניטה" שמעה קול "חזרתי.."
"אמא! למה את עושה לי את זה?" היא בכתה.
פתאום הכול חזר אל עצמו בין רגע, כל התלמידים ראו אותה שהיא בוכה.
חברתה לא הבינה מה היא עושה. "אניטה? מה יש לך?"
"אני…אני" היא גמגמה ולא ידעה מה להגיד.
פתאום היא ראתה אישה שיושבת רחוק רחוק על אבן.
אניטה רצה אל האישה והיא רואה את פניה של אימה.
"אניטה.." היא ליטפה את הילדה "ידעתי שתבואי.."
"לאן לבוא?" אניטה לא הבינה.
"את תבואי איתי למעלה" היא הסתכלה למעלה.
"מה? לא!" הילדה לא רצתה שחייה יגמרו, הרי נולדה לא מזמן!
"את כבר באת אליי, אין לך דרך חזרה!" אימה של אניטה חייכה חיוך מרושע.
"לא!!!!!!!!!!!!!!!!!" צעקה.
אך לשווא.
היא נסחפה כסופה אל תוך העולם הבא…………
—————————————-הסוף!!!!——————————————