דם, דם, דם

"שלום? מישהו כאן?…" שאלתה התמימה והמפוחדת של סקוטי בראון, בת החמש עשרה, הדהדה במסדרון החשוך. בידה של סקוטי, היה רק פלאפון סלולארי ישן וחצי טעון, כדי להאיר את דרכה. מסביב העלומה הנחלשת, היה רק חושך עמוק ומסתורי. היא נשמה עמוק, מנסה להרגיע את קצב פעימות ליבה. כל חושיה היו דרוכים, היא נבהלה מכל רשרוש, או תזוזה. היא לא הכירה את המקום שבו היא נמצאה, לא ידעה כמה זמן בילתה בין הקירות האינסופיים, ולא זכרה כיצד הגיעה לכאן. היא בלעה את רוקה באיטיות וניסתה לעצור את הרעד בברכיה. היא האירה את הקירות ונרתעה מיד. הקיר שמימינה, היה מכוסה בדם, ארגמני ומריר, כהה וסמיך. פעימות ליבה האיצו, והפלאפון הסלולארי נפל מידה, אל הרצפה. צליל של שבירה נשמע והדהד במסדרון החשוך. סקוטי השתנקה. החושך הוא האויב הגדול ביותר שלה. היא פחדה ממנו מהרגע שבו הבינה אותו. מהרגע שבו היא הבינה שכשהיא לא רואה, היא לא יודעת מי מתקרב. ואז, כולם, יכולים לפגוע בה.
"אוקי, סקוטי, תירגעי." סקוטי לחשה לעצמה והתכופפה באיטיות. "הכל בסדר."
דם… כל כך הרבה דם… וחשוך… סקוטי נאנחה, נשמה עמוק וניסתה להתעשת. היא אחזה בקיר שמשמאלה, אך כף ידה החליקה מהקיר באיטיות. רעד עבר בגופה של סקוטי, כשהיא הבינה במה היא מלוכלכת.
דם. דם. דם. דם. דם. אלוהים. הריח. הצחנה המרה והמתכתית. דם. דם. דם. המרקם הסמיך. דם. דם. דם.
המילה הנוראית, בת שתי האותיות, נאמרה בראשה של סקוטי, ממש כאילו היא נאמרה בקול רם, חזק וברור. בחילה תקפה את סקוטי והיא אחזה את בטנה. היא צנחה על הרצפה הקרה. היא לא יכלה לשאת את החושך ליותר זמן. הפחד אחז בה, והיא החלה לגשש אחרי הפלאפון שלה בייאוש. היא ידעה, אי שם בתודעתה, שהוא נשבר, היא זכרה את הרגע במדויק, את צרחתה החנוקה, את ההלם שאחז בה… אך היא לא יכלה לאבד תקווה. היא הייתה צריכה למצוא אור. היא הייתה חייבת למצוא אור. והיא הצליחה, בעזרת הרחמים שלו. הוא הביא לה את האור.
סקוטי הייתה בטוחה שהיא אבודה, לעולם תקועה בחושך, מפחדת מכדי לזוז. אבל, לאחר שוויתרה ולא הצליחה למצוא את הפלאפון שלה, היא שמה לב לבקע קטן ברצפת העץ, בין שני קרשים. היא שלחה את ידה ובחנה במגעה את הבקע. חיוך נדיר עלה על שפתיה כשאצבעותיה הרימו בחשש מצית ישן ומכוסה אבק. היא ידעה מה זה אומר. אור. אור, תקווה, דרך להמשיך קדימה ולגלות מה לעזאזל קורה כאן. כי היא צריכה למצוא את האחרים. לא יכול להיות שהיא לבד כאן… זאת הייתה אחת מתקוותיה. סקוטי ניסתה לקום על רגליה, באיטיות, כדי לא ליפול. ברכיה רעדו כל כך… היא ידעה שבעוד רגע היא עומדת לראות את המראה המחריד מולה… היא עצרה לחשוב, בולעת את רוקה בפחד. היא עצרה את נשימתה, לא רוצה להריח את הדם.
דם. דם. דם. דם. דם. דם. דם. דם. דם. דם.
ברגע של אומץ, סקוטי הדליקה את המצית ופקחה את עיניה בהיסוס. היא כיווצה את גבותיה באי הבנה. הקיר היה נקי מדם לחלוטין. ריק כמו כל שאר הקירות הרגילים שהיא עברה. היא הסתובבה, אך גם מאחוריה הקיר היה נקי.
מה? איך? אני נשבעת… היה כאן דם… דמיינתי? אין סיכוי! זה היה אמיתי, אני יודעת שכן! אבל איך…
סקוטי הביטה בכף ידה, אותה כף יד שהייתה מכוסה בדם עד אותו רגע. נקי. רק עור, ומעט לכלוך.
איך?… אני בטוחה בזה, אני זוכרת את הרגע… מה קרה? מישהו היה פה? או שאולי… באמת לא היה כאן כלום. אולי אני מפחדת מדי, וזה למה חשבתי… אולי זה לא קרה באמת.
למרות מחשבותיה, סקוטי לא הייתה משוכנעת. היא זכרה. היא יכלה לראות במוחה את אותה השנייה שבה ליבה עצר. הריח, הסמיכות, הצבע… זה היה אמיתי, כך סקוטי חשבה.
סקוטי הושיטה את ידה ונגעה בקיר. ברגע שאצבעותיה מיששו את הטחב, סקוטי שמעה קול מאחוריה.
"אה!" היא קראה בהפתעה, הסתובבה והאירה את הקיר עם המצית.
הקול נשמע שוב, רק… יותר ברור…
מה זה… מאיפה? למה זה מוכר לי?… האם זה… צחוק?
הצחוק התקרב יותר ויותר, כל כך קרוב, עד שסקוטי הכלה לחשוב שהצחוק מהדהד במוחה.
צחוק צעיר, קליל… צחוק של ילד. לא ילד קטן מאוד, לא, לא… צחוק של נער. או נערה?
"הממ…" סקוטי פתחה במשפט, מאירה את המרחק האפל במצית. פעימות ליבה החלו להאיץ, וזיעה קרירה זלגה ממצחה. סימני פאניקה. "מי זה?" היא שאלה בחשש. וניסתה להסדיר את נשימתה. הצחוק לא הפסיק, רק התחזק, רם, חד, וברור.
סקוטי נרתעה אחורה כמו שיכלה, נצמדה אל הקיר שמאחוריה, והאירה את סביבתה.
"תענה לי!" היא צעקה, בקול רועד. "מי זה?…" היא שאלה בקול שבור, שקט, כמעט לוחש.
מה קורה? מי נמצא כאן? אני לא יודעת איפה אני… קר כל כך… ומפחיד כל כך… למה אני כאן? מה עשיתי שמגיע לי דבר כזה?… בבקשה… עזוב אותי… תנו לי לצאת! בבקשה!
"בבקשה…" היא לחשה. והאירה את הקיר מולה. לפתע, על הקיר, הופיעו אותיות. הכתב היה מרושל, מעוגל ומעט לא מובן. אך סקוטי הצליחה לקרוא אותו. שלוש מילים קטנות, כתובות בדם ארגמני. שלוש מילים קטנות. סקוטי נצמדה לקיר שמאחוריה, נרתעת מבהלה נוראית.
היא צרחה, וצרחה, וצרחה, עכשיו הצחוק מילא אותה, נשמע מכול מקום, אבל היא לא רצתה…
"לא!!!" היא צרחה, קולה גבוה וצורם. "די בבקשה!!!"
דמעה זלגה במורד לחייה, בזמן שגרונה צרח בפעם האחרונה. ושלוש המילים הקטנות, נשארו כתובות על הקיר, ממש ליד גופתה הזעירה של סקוטי, ממש מול הקיר שהיה מכוסה לחלוטין בדמה, רק שלוש מילים קטנות.
אני. אהרוג. אותך.