דם בחשכת הלילה
רגליים נושאות את האישה הרחק משם.
בנשימה עצורה.
רגלייה מתמוטטות והיא נופלת על הרצפה הקרה והלחה. היא נופלת על האספלט, על האדמה ומתרסקת בלב דומם. מנסה להקשיב ואולי עם השקט שמסביבה היא מטפחת תקווה קטנה שאולי – אולי – הוא עזב אותה. אולי הוא עזב את נשמתה. את משהו שהוא רצה ממנה, אבל היא לא מבינה.
מה לעזאזל לעזוב גרם לה?! לברוח הרחק מהשיניים החדות, העיניים האדומות ובעיקר מהדם שזלג לאט לאט במורד גבה.
אבל התקווה שלאט התחזקה, נפלה והתרסקה כמו שברירי זכוכית הנופלת לרצפה בחוזקה. האדם יצא באפלוליות מהחשכה. מהאפלה הוא חייך. הוא חייך חיוך דומם, חסר רגשות. דם ושיניים חדות.
לא. זה לא יתכן. זה לא אפשרי מה שהפחד נותן; רעד, חולשה.
היא בלעה את רוקה.
הוא מתקרב. אי אפשר לברוח. אי אפשר לצאת.
ובמהירות שלא אפשר לתאר, הוא נועץ את שיניו בצווארה והיא מבינה: הסוף קרב ובא.
היא הרגישה את הדם מתרוקן מגופה ואיך תחושה מוזרה מגרדת בצווארה.
היא נפלה.
הוא הלך.
הוא ברח.
הוא הותיר אותה לבדה כשהיא אל השמיים נושאת תפילה.
ככה המוות קרב ובא.
תגובות (2)
כתיבה טובה אך לטעמי הקטע קצר מדי…כמו כן יש משפט לא מובן " מה לעזאזל לעזוב גרם לה"..
הקטע כתוב מדהים, אך אני מסכימה עם -עמי עיני- (מלמעלה) שאם היית מאריכה את הסיפור זה היה אפילו יותר טוב!!