ג'ף הרוצח-סיפור מתורגם

רוצח לא ידוע עדיין מסתובב חופשי
—————–
אחריי שבועות של רציחות לא מוסברות, הרוצח הלא ידוע מכה שנית.
אחריי שקצת ראיות נמצאו, ילד צעיר טען שהוא שרד את אחת ההתקפות של הרוצח, ובגבורה הוא מספר את הסיפור:

" היה לי חלום רע והתעוררתי באמצע הלילה", מספר הילד, "ראיתי שמסיבה מסויימת החלון פתוח, למרות שזכרתי שסגרתי אותו לפני שהלכתי למיטה. קמתי מהמיטה וסגרתי אותו שוב. אחריי זה, פשוט זחלתי חזרה אל מתחת לסדינים שלי וניסיתי לישון. זה מתי שקיבלתי הרגשה מוזרה, כאילו מישהוא צופה בי.
הרמתי את מבטי, ומה שראיתי גרם לי כמעט לקפוץ מהמיטה. שם, בקרן ירח קטנה, שבקעה מבעד לווילונות שלי, היו זוג עיניים. אלו לא היו עיניים רגילות; הן היו עיניים חשוכות ומסברות רע, הן היו עגולות בצורה מוחלטת ומוקפות בשחור… וזה פשוט הבעית אותי.
וזה מתי שראיתי גם את הפה שלו, חיוך ארוך ומזוויע שגרם לכל שערה בגוף שלי לעמוד. הדמות פשוט עמדה שם, וצפתה בי. וסוף-סוף, אחריי מה שנראה כמו נצח, הוא אמר את זה.
משפט פשוט, אבל הוא אמר את זה בדרך שרק בן-אדם משוגע היה יכול.

הוא אמר '*לך לישון!*'. שחררתי צעקה, שגרמה לו מיד לרוץ לעברי. הוא הוציא סכין; וכיוון אל הלב שלי. הוא קפץ אל ראש המיטה שלי, נלחמתי בחזרה; אני בעטתי, אני הרבצתי, אני התגלגלתי מצד לצד, ניסיתי להוריד אותו ממני.
ואז אבא שלי התפרץ לחדר, האיש זרק את הסכין, והיא נכנסה ישר לתוך הכתף של אבא שלי. הוא היה מסיים אותו אם השכנים לא היו מזעיקים משטרה.

הם נסעו אל תוך החנייה, ורצו לעבר הדלת. הבן-אדם פנה ורץ במורד המסדרון. שמעתי ניפוץ, כמו של זכוכית נשברת. שיצאתי מהחדר, ראיתי שהחלון בצד האחורי של הבית שבור, הסתכלתי דרכו וראיתי את הבן-אדם נעלם במרחק.
ואני יכול להגיד לכם דבר אחד, אני בחיים לא אשכח את הפנים שלו. את העיניים הקרות האלה, את החיוך הפסיכי. זה לעולם לא יצא מהראש שלי."

המשטרה עדיין מחפשת. אם אתה רואה מישהוא שמתאים לתיאור של האדם בסיפור, בבקשה צור קשר עם תחנת המשטרה המקומית.

ג'ף והמשפחה שלו בדיוק עברו לשכונה חדשה. אבא שלו קיבל קידום בעבודה, והם חשבו שזה יהיה הכי טוב אם הם יחיו באחת מהשכונות ה"מפוארות" האלו. ג'ף ואחיו לואי לא יכלו להתלונן לעומת זאת, בית חדש וגדול, מה יש להם לא לאהוב בו?
בזמן שהם פרקו את החבילות, אחד משכנים בא.

"שלום", היא אמרה, "אני ברברה, ואני גרה בבית ממול, פשוט רציתי להציג את עצמי ולהציג את הבן שלי." היא הסתובבה וקראה לבן שלה לבוא, "בילי, אלו השכנים החדשים שלנו". בילי אמר היי ורץ חזרה לשחק בחצר שלו

"נעים להכיר, ברברה", אמרה אמו של ג'ף "אני מרגרט, וזה הבעל שלי פיטר, ושני הילדים שלנו, ג'ף ולואי" כל אחד הציג את עצמו, ואז ברברה הזמינה אותם לבוא ליום ההולדת של הבן שלה. ג'ף ואחיו עמדו להתנגד, אבל אז אמא שלהם אמרה שהם יהיו שמחים לבוא. ג'ף והמשפחה שלו סיימו לפרוק את החבילות, וג'ף פנה אל אמו.

"אמא, למה הזמנת אותנו למסיבה של איזה ילד אחד? אם לא שמת לב, אני כבר לא איזה ילד מטופש."

"ג'ף," אמרה אמו, "בדיוק עברנו לכאן; כדאי שנבלה קצת זמן בחברת השכנים החדשים שלנו. "אנחנו הולכים למסיבה, וזה סופי." ג'ף התחיל לדבר, אבל עצר את עצמו, כי הוא ידע שלא הייתה שום דרך לשנות את דעתה. כל פעם שאמא שלו אמרה משהוא, זה היה סופי. הוא הלך לחדר שלו וצנח אל תוך המיטה שלו. הוא שכב שם ובהה בתקרה, שפתאום הוא קיבל הרגשה מוזרה כזאת. לא ממש כאב אבל… הרגשה מוזרה. הוא התעלם מזה והניח שזאת סתם עוד הרגשה חולפת. אמא שלו קראה לו למטה לאסוף את החפצים שלן, והוא ירד למטה בשביל להביא אותם.

ביום הבא, ג'ף ירד במדרגות כדי לאכול ארוחת בוקר ולהתכונן לבית הספר. בזמן שהוא ישב, ואכל את ארוחת הבוקר, הוא קיבל את ההרגשה המוזרה הזאת שוב. הפעם זה היה חזק יותר, הוא הרגיש כאב מוזר כזה, אבל שוב הוא התעלם מהתחושה הזאת והניח שזה פשוט כלום. שהוא ולואי סיימו את ארוחת הבוקר, הם הלכו לתחנת האוטובוס.הם ישבו שם וחיכו, ואז פתאום, משום מקום, איזה ילד עם סקייט-בורד קפץ מעליהם, רק כמה אינצ'ים מעל הברכיים שלהם, הם שניהם קפצו אחורה בהפתעה, "היי מה לעזאזל?"

הילד נחת והסתובב לכיוונם. הוא בעט בסקייט-בורד שלו למעלה ותפס אותו עם היד, הילד נראה בן 12, שנה אחת מתחת לג'ף. הוא לבש חולצה אוורירית וג'ינס קרוע.

"תראו תראו תראו, נראה שיש לנו פה שתיים חדשים." לפתע, עוד שני ילדים הופיעו. אחד היה רזה מאוד והשני היה ענקי. "טוב, מכיוון שאתה חדש כאן, נציג את עצמנו, הבחור שם הוא קית'." לואי וג'ף הסתכלו לעבר הבחור הרזה. היה לו פרצוף מסומם כזה, אחד שהיית מצפה משפוט. "והוא טרוי." הם התסכלו לעבר הבחור השמן, הילד הזה נראה כאילו הוא לא עשה ספורט מאז שהוא למד לזחול.

"ואני..", אמר הילד הראשון "הוא רנדי." עכשיו כדאי שתדעו, לכל הילדים בשכונה יש מס קטן שהם צריכים לשלם אם הם רוצים להשתמש באוטובוס, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. לואי נעמד, מוכן החוצה את האור מהעיניים של הילד ההוא שפתאום אחד מהחברים שלו שלף סכין עליו. "ט'צ ט'צ ט'צ, ציפיתי ממכם ליותר שיתוף פעולה, אבל נראה שנצטרך לעשות את זה בדרך הקשה." אחד מהם הלך ללואי ולקח את הארנק מהכיס שלו. ג'ף קיבל את ההרגשה הזאת שוב. ועכשיו, היא הייתה ממש חזקה; תחושה בוערת. הוא עמד, אבל לואי סימן לו לשבת, ג'ף התעלם ממנו והלך אל הילד ההוא.

"תקשיב לי טוב חתיכת פרחח, תחזיר לאח שלי את הארנק שלו אחרת.." רנדי מיד שם את הארנק בתוך הכיס שלו ושלף סכיו משלו.

"או? מה תעשה?" בדיוק שהוא סיים את המשפט שלו, ג'ף נתן לו בוקס לאף, ובזמן שרנדי שלח יד לכיוון הפנים שלו, ג'ף תפס את המרפק של הילד ושבר אותו. רנדי צרח וג'ף תפס את הסכין מהיד שלו. קית' וטרוי רצו לעבר ג'ף, אבל ג'ף היה מהיר מדי, הוא זרק את רנדי לקרקע, קית' הניף את הסכין לעברו אבל הוא התכופף ודקר אותו בזרוע. קית' הפיל את הסכין שלו ונפל לרצפה צורח. טרוי גם רץ לעברו, אבל ג'ף אפילו לא היה צריך את הסכין. הוא נתן לטרוי בוקס בבטן וטרוי נפל במידית, ובזמן הנפילה הוא הקיא על כל המקום, לואי לא היה יכול לעשות כלום חוץ מלהסתכל על ג'ף בתדהמה.

"ג'ף איך אתה.." זה כל מה שהוא היה מסוגל לאמר. הם ראו את האוטובוס מגיע וידעו שהם יהיו מואשמים בכל העניין. אז הם התחילו לרוץ הכי מהר שיכלו. בזמן שהם רצו, הם הסתכלו אחורה וראו את נהג האוטובוס ממהר אל רנדי והאחרים. ג'ף ולואי הגיעו אל בית-הספר, אבל הם לא העזו לספר מה קרה. כל מה שהם עשו זה לשבת ולהקשיב בכיתה. לואי פשוט חשב על המקרה בתור זה שאח שלו מכה כמה ילדים, אבל ג'ף ידע שזה יותר מזה. זה היה משהוא, מפחיד. שהוא קיבל את ההרגשה הזאת הוא הבין כמה חזקה היא הייתה, הצורך פשוט, לפגוע במישהוא. הוא לא אהב את איך שזה נשמע, אבל הוא לא יכל שלא להיות שמח. הוא הרגיש את ההרגשה המוזרה הזאת נעלמת, ונשארת ככה במשך כל יום הלימודים. אפילו שהוא היה צריך ללכת ברגל הבייתה בגלל כל תקרית האוטובוס, הוא היה שמח, ועכשיו הוא כנראה לא יקח את האוטובוס לבצפר יותר, הוא היה שמח. שהוא הגיע הבייתה, ההורים שלו שאלו אותו איך היה היום שלו, והוא אמר, בסוג של קול שמבשר רעות, "זה היה יום נהדר." ביום שלמחרת, הוא שמע דפיקה על הדלת שלו. הוא ירד במדרגות וראה שתי שוטרים עומדים בפתח הדלת שלו, ואמא שלו שמסתכלת לעברו במבט כועס.

"ג'ף, השוטרים האלה אומרים שתקפת שלושה ילדים. שזה לא היה מריבה רגילה, ושהם נדקרו. נדקרו, ג'ף!" המבט של ג'ף נפל לרצפה, וזה הראה לאמא שלו שזה נכון.

"אמא, הם אלו ששלפו את הסכינים עליי ועל לואי."

"בן," אמרו השוטרים, "מצאנו שלושה ילדים, שתיים נדקרו, אחד נפצע קשה בבטן, ויש לנו עדי ראייה שמוכיחים שאתה ברחת מהזירה. עכשיו, מה זה אומר לנו?" ג'ף ידע שאין טעם. הוא היה יכול להגיד שהוא ולואי נתקפו, אבל לא הייתה שום הוכחה שמראה שלא הם תקפו קודם. הם לא היו יכולים להגיד שהם לא ברחו משם, בגלל שהאמת נאמרה שהם כן. אז ג'ף לא היה יכול להגן עליו או על לואי.

"בן, תקרא לאחיך למטה." ג'ף לא היה מסוגל לעשות את זה, מכיוון שהוא היה זה שהרביץ לילדים האלה.

"אדוני, זה.. זה היה אני. אני זה שהרביץ לילדים האלה. לואי ניסה לעצור אותי, אבל הוא לא נצליח." השוטר הסתכל על השותף שלו, ושניהם הנהנו.

"טוב ילד, נראה כמו שנה במוסד לעברייני נוער…"

"חכו!" אמר לואי. הם כולם הרימו את מבטם לעבר המדרגות וראו את לואי מחזיק בסכין. השוטרים הוציאו את האקדחים שלהם וכיוונו אותם אל לואי.

"זה היה אני, אני הרבצתי לפרחחים הקטנים האלה. יש לי את הסימנים להוכיח את זה." הוא הרים את השרוול שלו וחשף מספר חתכים ומכות, כאילו הוא היה במאבק.

"בן, פשוט תניח את הסכין." אמר השוטר. לואי החזיק את הסכין גבוהה ואז הפיל אותה על הרצפה. הוא שם את הידיים שלו באוויר והלך אל עבר השוטרים.

"לא לואי, זה היה אני! אני עשיתי את זה!" לג'ף זלגו דמעות במורד פניו.

"הא, אחי המסכן. מנסה לקחת את האשמה על מה שעשיתי. טוב, תקחו אותי מכאן." המשטרה הובילה את לואי החוצה אל רכב הסיור.

"לואי, תאמר להם שזה הייתי אני! תאמר להם! אני הייתי זה שהרביץ לילדים האלה!" אמו של ג'ף שמה את ידייה על כתפיו.
"ג'ף בבקשה, אתה לא צריך לשקר. אנחנו יודעים שזה לואי, אתה יכול להפסיק." ג'ף הסתכל בחוסר אונים בזמן שמכונית המשטרה נסעה משם עם לואי. לאחר כמה דקות אבא של ג'ף נסע אל תוך החנייה, ושראה את פניו של ג'ף הוא ידע שמשהוא קרה.

"בן, בן, מה קרה?" ג'ף לא הצליח לענות. מיתרי הקול שלו היה מאומצים מהבכי. במקום זאת, אמא של ג'ף ליוותה את אביו פנימה כדי לבשר לו את החדשות הרעות בזמן שג'ף התיפח בחנייה. אחריי בערך שעה ג'ף נכנס חזרה אל תוך הבית, וראה ששני ההורים שלו היו בשוק, עצובים, ומאוכזבים. הוא לא היה מסוגל להסתכל עליהם. הוא לא היה יכול לראות איך הם חשבו על לואי בזמן שזאת הייתה אשמתו. הוא פשוט הלך לישון, בניסיון להוציא את כל זה מהראש שלו. יומיים עברו, בלי מילה מלואי מהמוסד. שום חברים להסתובב איתם. שום דבר חוץ מעצב ואשמה. לפחות עד יום שבת, שאמא של ג'ף העירה אותו, עם פרצוף שמח ומחייך.

"ג'ף, היום זה היום!" היא אמרה בזמן שהיא פתחה את הווילונות ונתנה לאור למלא את חדרו.

"מה,מה יש היום?" שאל ג'ף בעייפות.

"המסיבה של בילי כמובן!" כעת הוא היה ער לגמרי.

"אמא, את צוחקת, נכון? את לא מצפה שאני אלך למסיבה של איזה ילד אחריי ש…" ג'ף הפסיק לדבר פתאום, והשתתק.

"ג'ף, שנינו יודעים מה קרה. אני חושבת שהמסיבה הזאת יכולה להיות הדבר שישכיח ממך את כל מה שקרה בימים האחרונים. עכשיו, תקום ותתלבש." אמא של ג'ף יצאה מהחדר וירדה למטה בשביל להתכונן בעצמה. ג'ף נאבק בעייפות וקם. הוא זרק על עצמו חולצה רנדומלית וג'ינסים וירד במדרגות. הוא ראה את אמא ואבא שלו לבושים בצורה רשמית; אמא שלו לבשה שמלה ואבא שלו לבש חליפה. הוא חשב, למה שהם ילבשו בגדים כל-כך מפוארים למסיבה של ילד?

"בן, זה כל מה שאתה הולך ללבוש?" אמרה אמא של ג'ף.

"טוב יותר מללבוש יותר מדי" הוא אמר. אמא של ג'ף הדחיקה את הרצון שלה לצעוק עליו והחביאה אותו עם חיוך.

"טוב ג'ף, אולי אנחנו יותר מדי לבושים, אבל ככה עושים רושם טוב." אמר אבא שלו.
ג'ף נהם ועלה חזרה לחדר שלו.

"אין לי שום בגדים מפוארים!" הוא צעק למטה.
"פשוט תבחר משהוא!" ענתה אמו. הוא חיפש בארונו אחר משהוא שהוא היה יכול להחשיב כמפואר. הוא מצא זוג של מכנסיים שחורות רשמיות שהוא שמר לאירוע מיוחד, וגופיה. אבל הוא לא הצליח למצוא חולצה שתתאים. הוא הסתכל מסביב, אבל ראה רק חולצות עם פסים וחולצות עם דוגמאות. לא חולצות שיתאימו למכנסיים רשמיים. בסוף, הוא מצא קפוצ'ון לבן ולבש אותו.

"אתה לובש את זה?" אמרו שניהם. אמא שלו הסתכלה על השעון שלה. "אין זמן להחליף. בואו פשוט נלך." היא אמרה בזמן שהיא דחפה את ג'ף ואבא שלו לכיוון הדלת. הם חצו את הרחוב אל הבית של ברברה ובילי. הם דפקו על הדלת וברברה הופיעה, בדיוק כמו הוריו, לבושה בצורה רשמית. בזמן שהם נכנסו כל מה שג'ף היה יכול לראות זה רק מבוגרים, אין ילדים.

"הילדים נמצאים בחוץ בחצר. ג'ף, אולי תלך ותפגוש חלק מהם?" אמרה ברברה.

ג'ף יצא החוצה לחצר מלאה בילדים. הם התרוצצו מסביב בתחפושות קאובוי מוזרות וירו אחד בשני ברובי פלסטיק. באותה מידה הוא היה יכול פשוט לעמוד באמצע סניף של טויס אר אוס. פתאום ניגש אליו ילד ונתן לו רובה פלסטיק וכובע.

"היי. רוצה לשחק?"

"אה, לא ילד. אני בוגר מדי לדברים האלו." הילד הסתכל עליו עם עיני הכלבלב המוזרות האלה.

"בבקשה?" אמר הילד. "בסדר.", אמר ג'ף. הוא שם את הכובע והתחיל להעמיד פנים שהוא יורה בילדים. בהתחלה הוא חשב שזה מגוחך לחלוטין, אבל אז הוא התחיל באמת להנות. אולי זה לא היה כל-כך קול, אבל זאת הפעם הראשונה שהוא עשה משהוא שהשכיח ממנו את לואי. אז הוא שיחק קצת עם הילדים, עד שהוא שמע קול. קול מוזר של גלגלים מסתובבים. ואז זה קרה. רנדי, טרוי, וקית' קפצו מעל הגדר עם הסקייטבורדים שלהם. ג'ף עזב את הרובה המזויף שלו ותלש מעצמו את הכובע. רנדי הסתכל על ג'ף עם שנאה בוערת.

"שלום, ג'ף, נכון?" הוא אמר. "יש לנו עניינים לא גמורים." ג'ף ראה את האף הפצוע שלו. "אני חושב שאנחנו שווים, אני כיסחתי לך את הצורה, ואתה שלחת את אחי למוסד לעברייני נוער."

לרנדי נהיה מבט כועס בעיניים. "הו, ממש לא, לא,אני לא הולך על שווה, אני הולך על לנצח. אולי כיסחת אותנו ביום ההוא, אבל לא היום." שהוא אמר את זה רנדי רץ אל ג'ף. שניהם נפלו אל האדמה. רנדי הרביץ לג'ף באף,וג'ף תפס אותו באוזניים ונגח בו. ג'ף דחף את רנדי ממנו ושניהם נעמדו על הרגליים. ילדים צרחו והורים רצו אל מחוץ לבית. טרוי וקית' שלפו אקדחים מהכיסים שלהם.

"אף אחד לא מפריע או שאיברים יעופו!" הם אמרו. רנדי שלף סכין על ג'ף ותקע או בתוך הכתף שלו.

ג'ף צרח ונפל לברכיו. רנדי התחיל לבעוט לו בפנים. אחריי שלוש בעיטות ג'ף תפס את הרגל שלו ועיקם אותה, וגרם לרנדי ליפול לקרקע. ג'ף נעמד והלך לכיוון הדלת האחורית. טרוי אחז בו.

"צריך קצת עזרה?" הוא הרים את ג'ף מהקפוצ'ון שלו וזרק אותו דרך דלת הזכוכית. בזמן שהוא מנסה לקום הוא נבעט לאדמה. רנדי בועט בו שוב ושוב, עד שהוא מתחיל להשתעל דם.

"קדימה ג'ף, תילחם בי!" הוא מרים את ג'ף וזורק אותו אל תוך המטבח. רנדי רואה בקבוק של וודקה על השיש ומנפץ אותו על הראש של ג'ף.

"תילחם!" הוא זורק את ג'ף בחזרה לסלון.

"קדימה ג'ף, תסתכל עליי!" ג'ף מביט למעלה, פניו מכוסות בדם. "אני זה שבגללו שלחו את אח שלך למוסד! ועכשיו אתה פשוט הולך לשבת פה ולתת לו להירקב שם לשנה שלמה! אתה צריך להתבייש!" ג'ף מתחיל לקום.

"או, סוף-סוף! אתה נעמד להילחם!" ג'ף עכשיו עומד על רגליו, דם ווודקה על הפנים שלו. שוב הוא מקבל את ההרגשה המוזרה הזאת, זאת שהוא לא הרגיש כבר כמה זמן. "סוף-סוף! הוא קם!" אומר רנדי בזמן שהוא רץ אל ג'ף. זה מתי שזה קרה. משהו בתוך ג'ף נשבר. הנפש שלו מושמדת, כל חשיבה הגיונית נעלמת, כל מה שהוא יכול לעשות, זה להרוג. הוא תופס את רנדי בשתי ידיים ומטיח אותו בחוזקה על הרצפה. הוא נעמד מעל רנדי ונותן לו אגרוף ישירות ללב. האגרוף גורם ללב של רנדי לעצור. בזמן שרנדי נלחם לאוויר. ג'ף זורק את עצמו עליו, אגרוף אחריי אגרוף, דם מתנקז מגופו של רנדי, עד שהוא לוקח את נשימתו האחרונה, ומת.

כולם מסתכלים על ג'ף עכשיו. ההורים, הילדים הבוכים, אפילו טרוי וקית'.

למרות שהוא בקלות מתעוררים מההלם ומכוונים את האקדים אל ג'ף. ג'ף רואה את האקדחים מכוונים אליו ורץ אל המדרגות. בזמן שהוא רץ קית' וטרוי מתחילים לירות לעברו, כל ירייה מפספסת. ג'ף רץ במעלה המדרגות. הוא שומע את טרוי וקית' עוקבים אחריו למעלה. בזמן שהם משחררים את הסיבוב האחרון של הכדורים שלהם ג'ף זורק את עצמו אל השרותים. הוא לוקח מתלה מגבות ותולש אותו מהקיר. טרוי וקית' רצים פנימה, סכינים מוכנים.

טרוי מניף את הסכין שלו אל ג'ף, שמתחמק אחורה ותוקע את מתלה המגבות בפניו של טרוי. טרוי נופל חזק ועכשיו כל מה שנשאר זה קית'. הוא יותר זריז מטרוי לעומת זאת, ומתכופף שג'ף מניף לעברו את מתלה המגבות. הוא עזב את הסכין תפס את ג'ף בצוואר. הוא דחף אותו אל הקיר. מיכל של חומר מלבין ממדף עליון. זה שרף לשניהם והם התחילו לצרוח. ג'ף ניגב את עיניו הכי טוב שיכל. הוא הניף אחורה את מתלה המגבות ואז הניף אותו ישר אל תוך פניו של קית'. ובזמן שהוא שכב שם, מדמם למוות, הוא חייך חיוך מוזר והתחיל לצחקק.

"מה כל-כך מצחיק?" שאל ג'ף. קית' שלף מצית והדליק אותו. "מה כל-כך מצחיק," הוא אמר בזמן שהוא מצחקק, "זה שאתה מכוסה בחומר מלבין ואלכוהול." עיניו של ג'ף התרחבו שקית' זרק את המצית לעברו. ברגע שהלהבה נגעה, הלהבות הציתו את האלכוהול בוודקה. בזמן שאלכוהול שרף אותו, החומר המלבין הלבין את עורו. ג'ף שחרר צעקה נוראית בעודו עולה באש. הוא ניסה להתגלגל אבל זה לא עזר, האלכוהול הפך אותו ללהבה מהלכת. הוא רץ במסדרון ונפל במדרגות. כולם צרחו שהם ראו את ג'ף, שעכשיו היה בן-אדם שעולה באש, נופל לאדמה, כמעט מת. הדבר האחרון שראה ג'ף היה את הוריו מנסים לכבות את הלהבות. זה מתי שהוא התעלף.

שג'ף התעורר גבס עטף את פניו. הוא לא יכל לראות כלום, אבל הוא הרגיש גבס על כתפיו, ותפרים בכל גופו. הוא ניסה לעמוד, אבל הוא שם לב שיש סוג של צינור בזרועו, ושהוא ניסה לקום הצינור נפל החוצה, ואחות מיהרה פנימה.

"אני לא חושבת שאתה יכול לצאת מהמיטה עדיין." היא אמרה בזמן שהיא החזירה אותו למיטה והחדירה שוב את הצינור. ג'ף ישב שם, בלי ראייה, בלי לדעת מה מסביבו. לבסוף, אחריי שעות, הוא שמע את אימו.

"מותק, אתה בסדר?" היא שאלה. ג'ף לא יכל לענות, פניו היו מכוסות, והוא לא יכל לדבר. "הו, יש לי חדשות מעולות. אחריי שכל העדים אמרו למשטרה שרנדי הודה שניסה לתקוף אותך, הם החליטו לשחרר את לואי." זה כמעט גרם לג'ף לקפוץ, שעצר באמצע, כי נזכר בצינור שמחובר ליד שלו. "הוא ישתחרר מחר, ואז שניכם תוכלו להיות ביחד שוב."

אמא של ג'ף חיבקה אותו ואמרה לו שלום. הכמה שבועות הבאים היו אלו שבהם ג'ף בוקר על ידי המשפחה שלו. ואז הגיע היום בו היו אמורים להסיר את התחבושות שלו. כל המשפחה שלו הייתה שם בשביל לראות את זה, איך הוא יראה. בעת שהרופאים התחילו להסיר את התחבושות, כולם היו על קצוות הכיסא שלהם. הם חיכו עד שהתחבושת האחרונה שמחזיקה את הכיסוי על פניו תרד.

"בואו נקווה להכי טוב," אמר הרופא. הוא משך את התחבושת במהירות; ונתן לשאר ליפול מפניו של ג'ף.

אמא של ג'ף צורחת שהיא רואה את פניו. לואי ואבא של ג'ף בוהים בפניו בפה פתוח.

"מה? מה קרה לפנים שלי?" אמר ג'ף. הוא מיהר לצאת מהמיטה ורץ לשרותים. הוא הסתכל במראה וראה את סיבת המהומה. הפנים שלו. הן…הן נוראיות. שפתיו נשרפו לגוון עמוק של אדום. פניו היו בצבע לבן טהור, ושערו נחרך מחום לשחור. הוא הצמיד באיטיות את ידו לפניו, פניו הרגישו כמו עור עבה עכשיו. הוא הביט במשפחתו ואז שוב במראה.

"ג'ף," אמר לואי, "זה לא כזה נורא…"

"לא..רע?" אמר ג'ף, "זה מושלם!" המשפחה שלו הייתה מופתעת. ג'ף התחיל לצחוק ללא שליטה והוריו הבחינו שעינו השמאלית וידו מתעוותות.

"אה… ג'ף, אתה בסדר?"

"בסדר?! אף פעם לא הרגשתי יותר שמח! הא הא הא הא האאאא, תראו אותי!. הפנים האלו מתאימות לי בצורה מושלמת!" הוא לא הצליח להפסיק לצחוק. הוא ליטף את פניו, הרגיש אותן. הסתכל עליהן במראה. מה גרם לזה? טוב, אולי תזכרו, שג'ף נעמד מול לואי, משהו בנפש שלו, משהו בשפיות שלו, נשבר. הוא עכשיו נשאר כמוכנת הריגה משוגעת, וזה משהו, שההורים שלו לא ידעו.

"דוקטור," אמרה אמו של ג'ף, "האם הבן שלי… בסדר, אתה יודע. בראש?"

"בהחלט, התנהגות כזאת היא אופיינית למטופלים שלקחו כמות גדולה של משככי כאבים. אם ההתנהגות לא משתנה תוך כמה שבועות, תחזירי אותו לכאן, וניתן לו בדיקה פסיכולוגית."

"הו תודה לך דוקטור." אמו של ג'ף פנתה לג'ף. "ג'ף, מותק. הגיע הזמן ללכת."

ג'ף הסית את מבטו מהמראה, פניו עדיין בצורת חיוך משוגע. "קייייי, אמא!, הא הא האאאאאאא!" אמו אחזה בכתפו ולקחה אותו לקבל את הבגדים שלו.

"זה מה שהוא בא עם," אמרה הגברת בשולחן. אמא של ג'ף הסתכלה למטה וראתה את המכנסיים הרשמיות והקפוצ'ון הלבן שהבן שלה לבש. עכשיו הם היו נקיים מדם, ותפורים בחזרה. אמא של ג'ף הובילה אותו לחדרו והכריחה אותו ללבוש את בגדיו. ואז הם עזבו, ללא ידיעה שזה היום האחרון בחייהם.

מאוחר יותר בלילה ההוא, אמא של ג'ף התעוררה לקול שבא מהשירותים. זה היה נשמע כאילו מישהו בוכה. היא הלכה באיטיות כדי לראות מה מקור הקול. שהיא נכנסה לשירותים היא ראתה מראה מחריד. ג'ף לקח סכין וחרט חיוך אל תוך לחייו.

"ג'ף, מה אתה עושה?" שאלה אימו.

ג'ף הסתכל לכיוון אמו. "לא הפסקתי לחייך אמא. זה כאב אחריי קצת. עכשיו, אני יכול לחייך לנצח." אמא של ג'ף הבחינה בעיניו, מוקפות בשחור.

"ג'ף, העיניים שלך!" נראה שהעיניים שלו נשארו פתוחות כל הזמן הזה.

"לא יכולתי לראות את הפנים שלי. התעייפתי והעיניים שלי התחילו להיסגר. אז שרפתי את העפעפיים שלי כדי שאני אוכל לראות את עצמי לנצח; הפנים החדשות שלי." אמא של ג'ף התחילה לצעוד אחורה באיטיות, צופה בבן שלה מאבד את השפיות שלו. "מה קרה אמא? אני לא יפיפה?"

"כן בן," היא אמרה, "כן אתה כן. ת-תן לי לקרוא לאבא, כדי שהוא יוכל לראות את הפנים שלך." היא רצה אל תוך החדר וניערה את אביו של ג'ף משנתו. "מותק , תביא את הרובה אנחנו….." היא עצרה שראתה את ג'ף בפתח הדלת, מחזיק סכין.

"אמא, שיקרת." וזה הדבר האחרון שהם שומעים בזמן שג'ף רץ אליהם, ורוצח אותם.

אחיו ליאו התעורר, נבהל מרעש כלשהוא. הוא לא שמע שום דבר אחר, אז הוא סגר את עיניו וניסה לחזור לישון. ושהוא עמד להירדם, הוא קיבל הרגשה מוזרה שמישהו צופה בו. הוא הרים את מבטו, וידו של ג'ף כיסתה במידית את פיו. הוא הרים באיטיות את הסכין, מוכן לתקוע אותו בלואי. לואי התחיל להכות ולהרביץ, מנסה להשתחרר מאחיזתו של ג'ף.

"ששששש," אמר ג'ף, "פשוט לך לישון."