בית ספר לרוחות רפאים פרק 4

הוא גדול. הוא מפחיד. הוא מסוכן. איש לא יצא ממנו. איש גם לא יצא.
בית ספר לרוחות רפאים פרק 4

מדבר. חולות. ריק. שמיים ללא עננים ושמש שגורמת לרוח להבהב בצהוב ואדום.
רוח מספר 31 התרוממה באיטיות, איי שם היא ראתה את הרוצח, שוכב על בטנו וראשו שרוע, היא הסתובבה, הביטה מסביב, חיפשה בעיניה אחר אם-הרוחות, אחר ילדי הרפאים, אך הם לא היו שם, המדבר היה ריק, זהוב, משתרע לאופק שלא נגמר, היכן היא?
הרוצח זע קלות ונאנק, עיניה של הרוח התריסו אליו במהירות, סקרו את תנודות גופו, הוא לא מת, היא יכלה לראות את חזהו מתרומם ואת עיניו ממצמצות.
ואם הוא לא מת, היא לא קיבלה את הצדק שלה.
היא התעופפה במהירות לעברו, ידה זהרה באור כתום, באור שסימן כאב, ייסורים, וכשהביטה לעבר הרוצח, יכלה להבחין גם בפחד.
כן. הוא פחד. היא יכלה להביט בעיניו ולדעת שהוא מפחד ממנה.
"בבקשה…אל תעשי את זה." הוא לחש וניסה להתרומם.
רוח מספר 31 הבחינה בתנועה כמאיימת, וחבטה בגבו עם האור הכתום במהירות.
הוא צנח בחזרה לאדמה, צורח בכאב.
רוח מספר 31 חייכה בסיפוק. הוא ראוי ליותר מזה. חשבה. הוא ראוי לכאב. לייסורים.
היא הרימה את ידה בכוונה להכות. והרוצח התכווץ בפחד.
"אתה הולך להצטער על היום שבו הרגת אותי." סיננה והכתה עם האור הכתום.
הפעם, חזהו של הרוצח לא התרומם.
האם הוא מת?
רוח מספר 31 לא הספיקה לדעת את התשובה וכבר שמעה שאגה מאחוריה, היא הסתובבה במהירות, האור הכחול דולק אף הוא.
איי שם עמד יצור שאותו לא זיהתה ושאותו לא פגשה.
זה היה יצור ענקי, אפור ומלא כסכסכים, היו לו ארבעה רגליים, וזנב ארוך, ראשו היה משולש עם עיניים זהובות וקרניים אפורות.
אך גופו הוא לא מה שעניין אותה.
אלא העובדה שהוא לא היה חי.
העובדה שהוא היה מת. כמוה.