בית המלון – פרק 5
היי לכולם!!!
אז סוף סוף יש לי זמן לכתוב , מצטערת שזה לקח כל כך הרבה זמן , אבל היו לי הרבה דברים .
אז הנה הפרק ה-5 ,
והאחרון .
כן זה אולי היה סיפור קצר , אבל בקרוב אני אכתוב עוד סיפור ואני אשתדל לעשות אותו יותר מעניין .
אז…תהנו !!!
——————————————————————————————————————
"אני חושש שהגיע הזמן גבירותיי" .
הוא עמד שם מאחוריהם מביט בהם , מביט בהם האיש שהיה בתמונה שצולמה לפניי יותר ממאה שנה , כשנקמה נראתה בעיניו .
למרות הדלת שעמדה מאחוריהם , האפשרות האחרונה לברוח , הן נשארו לעמוד במקומן , הן לא היו מסוגלות לזוז, הן ידעו, הן ידעו שהן צריכות לברוח לרוץ לצעוק לעשות משהו, אבל הן רק עמדו שם מביטות בו באימה .
קיילי הייתה זו שדיברה " מה קורה פה ?" , היא הסתכלה עליו מחכה לתשובה , אך במקום זאת הוא רק צחק .
לאחר כמה שניות הוא הסתכל במבט קפוא ומצמרר" אתן באמת רוצות לברר מה קרה? יש לכן הזדמנות לברוח, אתן לא רוצות לברוח?" אמר כשהוא מצביע על הדלת שמאחוריהן .
הן ידעו שהן צריכות לברוח , אבל משהו בדבריו גרם להן להישאר במקומם ,אם הוא כל כך רוצה שהן ינסו לברוח ,כנראה זאת תהיה מלכודת ."אנחנו לא טיפשות, אתה לא תיתן לנו ללכת בקלות ." אמרה אוור .
" טוב זאת החלטה שלכן , אם אתן רוצות לשמוע את מה שקרה , אז בבקשה , ככה הכול התחיל ." אמר והתחיל לספר להן הכול "בית המלון שאתן נמצאות בו כרגע שייך למשפחתי כבר שנים רבות .בשביל משפחתי המקום הזה היה יקר ערך ,והיא לא הייתה מוכנה לוותר עליו . הוא עבר בדורות המשפחה ,והכול היה טוב ורגוע עד שהוא הגיעה לסבא שלי .אחרי כמה ימים שסבי קיבל את בית המלון באו אנשים אלינו הביתה , הם טענו שהאדמה שעליה נבנה בית המלון שייך להם והם רוצים אותו בחזרה , אבל לא הסכמנו לוותר על משהו שחשוב לנו ומפה זה המשיך .
התפתחה מלחמה גדולה ביננו לבין אותם אנשים , הם ניסו לפגוע בנו ואנחנו בהם, אך יום אחד הכול הסתיים , הכול הסתיים כשרצחו את סבי ." הוא עצר לרגע ואז המשיך . "כנקמה אבי רצח את אחד הבנים של הרוצח של סבי , וכך זה המשיך כמה שנים , הרבה מתו, ואני היחיד שנשארתי במשפחתי .
המלון נסגר , אך לא ויתרתי עליו . אחרי כמה חודשים שהוא נשאר סגור , החלטתי לפתוח אותו מחדש ולהילחם באנשים שניסו לקחת אותו ממני , הבאתי אנשים שישמרו על בית המלון , דאגתי לא להכניס אף אחד מאותה המשפחה , אבל כמו שהבנתן זה לא עזר ." הוא עצר והסתכל על הבנות .
הוא שרף את הכול , והכול נהרס . ומה קרה אז ? כלום . אנשים דיברו על זה רק לכמה ימים , אבל אז כולם שכחו מזה , אף אחד לא התייחס לזה יותר ." אמר כשמבט של כעס היה בעיניו ."אז לא הייתי מוכן לעזוב את הכול ולתת להם את בית המלון , " ואז נראה על פניו חיוך מרושע שהלחיץ אותם במיוחד " אז החלטתי להרוג את כול משפחתם , אבל זה לא הספיק לי , רציתי שאנשים יזכרו את זה לתמיד , אז כול שנה באותו תאריך באותה שעה אני בוחר כמה אנשים ומביא אותם לפה , מזכיר להם דברים יקרי ערך שאיבדו " אמר והסתכל על קליירי .
והיא נזכרה ובזיכרון שהיה לה על החתול שלה כשהייתה קטנה .
"ומאז מוצאים רק את הגופות שלהם ." המשיך מעביר בהן צמרמורת .
ואז הוא הסתכל עליהן כשחיוך על פניו .
" אז כמו שאמרתי , אני חושש שהגיעה הזמן גבירותיי ."
הכול סביבן רעד , קור מקפיא עצמות התפשט בחדר , ואז הן שמו לב שעיניו של המנהל הפכו כולן לשחורות,
ואז ,
נשמעו קולות צחוק של אנשים , אתם קולות שהן שמעו כול פעם , צוחקים עליהן לועגים להן , אך הן אף פעם לא ידעו למי הקולות האלה שייכם ,
אבל עכשיו הן יודעות טוב מאוד .
מאחורי המנהל הופיעו שלושה דמויות , אישה מבוגרת , ושני ילדים , הילדה שהייתה שם הייתה אותה ילדה שפגשו במסדרון, הן הניחו שאלו היו בני משפחתו שראו בתמונה . ולכולם עיניים שחורות שמביטות בהן ומחכות לרגע המושלם לתקוף .
ואז בלי לחשוב רצו הבנות לכיוון הדלת . מלכודת או לא מלכודת , זאת הייתה הדרך היחידה .
הן פתחו את הדלת , וכשכולן נכנסו הן טרקו אותה בחוזקה ונשענו עליה לכמה שניות כדי למנוע ממישהו מהם לפרוץ את הדלת.
אך הכול היה רגוע , החדר שאיליו נכנסו היה חשוך , הן לא יכלו לראת אחת את השנייה . והשקט ששרר שם לא נתן להן מנוחה , אותו שקט שהיה כשהגיעו לשם , אותו השקט שהיה כשכול הסיוט התחיל , ואותה הרגשה שהן לא לבד .
הן עמדו במקומן מבלי לזוז במשך כמה דקות .
אבל אז הן שמעו קול של חריקת דלת , הן פחדו שזאת הייתה הדלת שמאחוריהן , אך כשהסתובבו לא הייתה שם יותר דלת .
הן הסתובבו בחזרה , ושם ,בקצה החדר הן ראו אור , אור שמש שחדר דרך שהופיעה שם . תחילה הן הסתנוורו מהאור , אבל אז כשהתרגלו לאור , הן הסתכלו על המקום שמנו בקע האור , וןה ראו דלת המובילה אל מקום שבו היו עצים ערומים , צמחים שנבלו וצמחיה יבשה ,
הגינה שדרכה נכנסו אל המקום הזה .
" זאת .. זאת אותה הדרך שעברנו כדי להיכנס לכאן. " אמרה אוור בהתרגשות .
" אבל.. איך ? " שאלה קיילי ולא האמינה שזה מסתיים בכזאת קלות .
" אני לא יודעת , זה לא נראה הגיוני אבל.." התחילה לורן להגיד אבל דיאנה קטעה אותה בעצבנות ,
" אה וכול מה שקורה פה הגיוני , נכון ? אנחנו הולכות למות , ואני לא הולכת לשבת בשקט לחכות שהם יבואו ויהרגו אותי , אני אעשה כול מה שאני יכולה כדי לברוח ." היא אמרה והתחילה ללכת באטיות לכיוון האור .
האחרות הביטו אחת בשניה והנהנו .
" חכי " אמרה קיילי " אנחנו באות איתך."
הן נעמדו אחת ליד השנייה והחזיקו ידים , וכן התחילו ללכת באיטיות לכיוון הדלת .
היא היית כל כך קרובה , כול מה שהיה דרוש לדיאנה להגיעה אל הדל היו שניי צעדים ,
זה הכול .
אבל אז כשרגלה האחת הייתה כבר בחוץ ,
ידה של אוור נמשכה מיזה של דיאנה וצעקה נשמעה .
היא הסתובבה במהירות ואז היא ראתה שיש דברים שמושכים את הבנות אחורה אל תוך החושך , דיאנה הסתובבה בחזרה אל הדלת , אבל כול מה שראתה מולה היות העיניים השחחורות של מנהל המלון .
היא מעדה לאחור ואז הרגישה זרועות הנכרכות סביבה ומושכות אותה אל תוך החשיכה .
הן ניסו להיאבק בכול כחן , הן צעקו ובעטו אך כלום לא עזר .
אבל אז נשמע קול תקתוק של שעון , ואז נשמע קול שהודיע שעברה שעה , ואז.. הכול נרגע .
הבנות הרגישו את האנשים שמושכים אותם מרפים מהן ועוזבים אותן .
הבנות לא בזבזו שם זמן , הן הסתכלו אחת על השנייה ורצו בחזרה אל כיוון האור, אף אחד לא רדף אחריהן , אף אחד לא עצר אותן . ואז.. הן יצאו .
הן נהיו חופשיות , הן הרגישו את משב הרוח הנעים , את אור השמש ,
הן הצליחו .
הן יצאו מזה הכול נגמר , הן יכלו לברוח , הכול היה מאחוריהן עכשיו .
הן עמדו שם מביטות סביבן , הן התחבקו ומשם מיהרו אל שער הגינה שממנו נכנסו .
זהו זה , הן יצאו בשלום וישכחו את כול מה שקרה שם .
אך השער התפורר, הוא התפורר כאילו היה עשוי חול ,
וכך גם שאר הדברים , העצים , הצמחייה ,הגדר וגם האדמה שהן עמדו אליה התחילה להיעלם .
הן נצמדו מהר אחת אל השנייה ." מה קורה פה ?" שאלה לורן בפחד .
הן הסתובבו כדי להביט אל המקום שממנו יצאו , ובפתח ראו את המנהל ואת משפחתו עומדים בפתח הדלת ומחייכים .
" ללאאא!" צעקה דיאנה , אבל זה היה מאוחר .
האדמה שעליה עמדו נעלמה, והן התחילו ליפול .
הכול מסביבן היה שחור, והן נפלו למקום חשוך בלי סוף ובלי משהו להיאחז בו .
הן צעקו בכול כוחן אך כלום לא עזר , הן המשיכו ליפול .
הן הסתכלו לכיוון הדלת וראו את המשפחה מביטה בהן ,
הן ראו את המנהל עומד שם ומחייך , חיוך של נצחון , של רוע ושל נקמה .
" היה נעים להכיר אותכן , גבירותיי."
תגובות (0)