בית המלון – פרק 4

עוד פעם זה התחיל .

החדר כולו רעד , נשמעו קולות של דלתות וחלונות הנטרקים בחוזקה שוב ושוב , ורוח קרה כקרח נשבה בחוזקה רבה שכמעט הפילה את הבנות . וכמובן ,

קולם של האנשים ,

אותם קולות של אנשים שליוו אותם מאז נכנסו למלון הזה , קולות שצוחקים ולועגים להן . קולות מרושעים שרוצים לגרום להן רק דברים רעים .

הבנות כבר לא ידעו מה לעשות יותר , הן עמדו בקצה החדר צמודות אחת לשנייה , חסרות אונים , אין שום דבר שהן יכלו לעשות .

" דיי כבר אני לא יכולה , מה קורה פה ?!?!" קראה לורן שהייתה כמעט על סף דמעות . והיא לא הייתה היחידה , כולן הרגישו חנוקות ,הן רצו לצרוח , לצאת מהמקום הזה ולשכוח את כול מה שקרה . הלוואי וזה היה אפשרי .

"איך זה הגיוני שחופשה שחיכינו לה כבר כמה חודשים הפכה ביום אחד לסיוט שאי אפשר לברוח ממנו ." אמרה דיאנה כשדמעות זולגות על לחייה מרוב פחד .

כשדיאנה אמרה את המילים האלו ,קולות הצחוק הלועגים של האנשים שלא נראו לעין , התחלפו במלמולים . הם מלמלו את אותו משפט שוב ושוב . בהתחלה הבנות לא הבינו מה הם אומרים , אבל אז הקולות התחזקו , והמשפט נשמע יותר בבירור :

'אתן לא תצאו מפה בחיים'

הבנות צרחו ונצמדו אחת לשנייה יותר, והקולות המשיכו לצחוק , כאילו האנשים נהנים לראות אותן סובלות .

לקיילי זה הספיק , נמאס לה מהמצב הזה , היא כבר לא יכלה לסבול יותר את תחושת הפחד , אבל יותר מכול היא לא יכלה לסבול את זה שמישהו מנסה להפחיד אותן וזה מצליח לו, הוא נהנה מהפחד שלהן וחוסר האונים ,היא הרגישה כאילו היא בובה שמשחקים איתה , אז היא החליטה לא לתת למי שזה לא יהיה את התענוג לראות אותן מפוחדות וחסרות אונים .

היא צעדה אל מרכז החדר והסתכלה אל חלל החדר הריק .

" קיילי , מה את עושה?" שאלה אוור .

אך קיילי התעלמה משאלתה וצעקה " מי זה ?!?!? " היא המשיכה להסתכל בחלל החדר מחכה לתשובה או סימן .אך לאחר שלא נשמעה שום תגובה , היא צעקה שוב " מי אתם ?!?!? מה אתם רוצים מאיתנו, למה אתם עושים לנו את זה ?!?!?!?" אך זה לא עזר .

קולות הצחוק התחזקו יותר ויותר ואז….. הן גרמו לקיילי להיזכר באותו יום .

אותו יום ביסודי שכמעט הרס לה את חייה .

***

זה היה בתחילת כיתה ו' . היא עברה לבית ספר חדש, ששם לא הכירה אף אחד .

היא הייתה מאושרת ,הייתה לה הרגשה טובה ,וגם הייתה נורא מתרגשת להכיר אנשים חדשים .

אבל זה לא היה קל כפי שהיא חשבה . אף אחד לא התקרב אליה , אף אחד לא דיבר איתה . להיפך הם רק תעללו בה , ומה שהכי חירפן אותה , זה שלא הייתה להם שום סיבה לעשות לה את זה , היא הייתה בדיוק כמו כולם .

יום אחד , זה כבר היה יותר מידי .

באותו יום , ביקשו מכול מי שיש לא חיית מחמד קטנה שיביא אותה אם הוא יכול . קיילי החליטה להביא את החתולה שלה , היא אימצה את החתולה כשהיא הייתה עוד גורה קטנה והיא הייתה קשורה אליה מאוד ,לכול מקום שאליו קיילי הלכה היא הייתה הולכת אחריה . אז באותו יום הילדים החליטו לעשות משהו שיפגע בקיילי . כשהם יצאו להפסקה קיילי לא מצאה את החתולה שלה , אז היא החליטה ללכת לחפש אותה . היא עמדה לרדת במדרגות , אבל אז , מישהו בא מאחוריה ודחף אותה בחוזקה.

היא התגלגלה במורד המדרגות בחוזקה ונפלה על הרצפה , רגלה נחה בצורה מוזרה וכאב חד עבר בא כאילו מישהו תוקע לה סכין , אבל לא רק ברגל . כשהסתכלה למעלה כדי לראות מי דחף אותה , היא ראתה את אותה קבוצת ילדים שנהגה להתעלל בה תמיד . אבל הפעם היא ראתה אותם מחזיקים את החתולה שלה בידם .

החתולה ניסתה לברוח ולשרוט את הילד שהחזיק בה .

קיילי צעקה עליו שיעזוב אותה, אבל הוא לא הקשיב , זה רק הגביר את צחוקם של הילדים .

הילד שהחזיק את החתולה , זרק אותה בחוזקה על הרצפה . .קיילי צעקה עליהם , היא לא יכלה לזוז , היא לא יכלה לעשות כלום . דמעות התחילו לזלוג על לחייה בזמן שהסתכלה על החתולה היקרה שלה .

הילדים התחילו לבעוט בחוזקה בחתולה לדרוך עליה ולהרביץ לה. קיילי רצתה למות , היא לא יכלה לראות את זה , היא הרגישה כאילו מישהו דוקר אותה עם סכינים .

" דדדדדדדדיייייייייי!!!!!!!!" היא צעקה עד שאחת המורות שמעה אותה .המורה רצה אל הילדים והרחיקה אותם מהחתולה .

אבל זה היה מאוחר מידי ,

החתולה כבר מתה .

היא מתה מול עיניה של קיילי .

***

ברגע שקיילי נזכרה במה שקרה , היא נפלה על ברכיה ,כאילו כול כוחותיה אזלו .

הזכרונות הכואבים הציפו אותה וגרמו להרגיש שוב את הכאב .

דמעות הציפו את עיניה , היא רעדה , היא הרגישה שוב חסרת אונים . היא סתמה את אוזניה ,כשהיא ממלמלת שוב ושוב 'לא' , מנסה להדחיק את הזכרונות והכאב שהיו בתוכה .

" קיילי ?" שאלה לורן שראתה שמשהו קרה לה .

אך קיילי לא שמעה אותה יותר , היא רק שמעה את קולות הילדים הצוחקים והחתולה שמייללת לעזרה .

אבל אז היא הבינה משהו ,

האנשים האלו עשו את זה בכוונה , הם גרמו לה להיזכר בזה כדי להיות חלשה יותר .

"דדדדייייייייי!!!!!!!" היא צעקה במלוא קולה . " קיילי !!!" אוור רצה אליה כדי לראות מה קרה לה .

אבל אז הכול נפסק .

הכול , הקולות הרוח הרעש …כול זה נפסק.

קיילי ואוור הלכו אל לורן ודיאנה כדי לבדוק שהן בסדר . הן עמדו שם והסתכלו מסביב ."אנחנו צריכות לצאת מפה " אמרה דיאנה . " אה באמת ? רק מאיפה בדיוק ? מהדלת שנכנסנו בה ? רק חבל שגם היא נעלמה ." אמרה קיילי (שעדיין הייתה עצבנית על דיאנה ) כשהיא מצביעה על המקום ששם הייתה הדלת שממנה נכנסו , במקום הדלת עמד שם עכשיו רק קיר .

הן הסתכלו על הדלת מופתעות , מה עכשיו?.

"יופי ! מה…." התחילה דיאנה להגיד , אבל אז היא בטעות דחפה בידה את הארגזים שעמדו לידה ." שיט " היא אמרה .

"רגע!" אמרה לורן " תראו יש שם ידית ." היא הצביעה על המקום שהיה מאחורי הארגזים שנפלו . " יש שם דלת , מהר תזיזו את שאר הארגזים ." אמרה אוור . הן התחילו לזיז את הארגזים , ומאחוריה נגלתה דלת ישנה ,היו עלי קורי עכביש ומלא לכלוכים , זה היה נראה כאילו היא מתפרקת עוד שנייה .אבל בנתיים זאת הדרך היחידה שלהן .הן הסתכלו אחת על השנייה מהססות קצת , אבל אז החליטו להמשיך . דיאנה ניגשה לפתוח את הידית ,

אבל אז אוור עצרה אותן ." רגע"

הן הסתובבו אליה וראו אותה עומדת ליד אחד הארגזים הפתוחים ." מה קרה?" הן שאלו והתקרבו אליה . בתוך הארגז היו הרב דפים ישנים שככל הנראה נלקחו מעיתונים .

" תראו את זה " אמרה קיילי והושיטה להן את הדף שהונח בראש הערימה .

" הפתיחה החגיגית של בית המלון "קראה לורן בקול . " יש פה כתבה על בית מלון שנפתח , אתן חושבות שזה בית המלון הזה ?" שאלה אוור." מה זה משנה עכשיו ?!" אמרה דיאנה בקוצר רוח .

" זה משנה ! אולי יהיה כתוב פה משהו שיכול לעזור לנו , שיוכל להגיד לנו מה קורה פה !" אמרה אוור .

" כן זה המלון הזה , תראו ." אמרה קיילי והצביעה על שני האנשים שהיו בתמונה ."זה מנהל המלון שפגשנו ." הן הסתכלו טוב על התמונה , קיילי צדקה , זה היה הוא .

" הכתבה הזאת נכתבה ב …18\7\20" כשהקריאה לורן את התאריך היא עצרה בשנה ." רגע…זאת רק אני או שהכתבה הזאת הייתה מלפניי יותר ממאה שנה ? ואיך זה הגיוני שהמנהל גם היה שם ?" הן הסתכלו אחת על השנייה בבלבול . אוור ניגשה שוב אל הארגז ולקחה את הדף שהיה אחרי זה ." תראו זאת גם כתבה על המלון ?" אמרה אוור בזמן שקראה את הכתבה . פתאום פנייה החווירו " כתוב פה שבית המלון נשרף ביום שהוא נפתח " . הן הסתכלו מזועזעות על הכתבה ." כתוב פה שאחד האורחים שהגיע למלון שנא את המנהל ובגלל זה שרף את המלון …..ביחד איתו ." הן היו מזועזעות ומפוחדות ….איך כול זה יכול להיות ?

" יש פה תמונות של הקבר שלו ושל בניי משפחתו , ו.. כתוב פה גם שלאחר השריפה הם הרסו את המלון לגמרי " .הם עמדו שם קפואות במקומן , מנסות לעקל את מה שקראו.

אוור ניגשה במהירות אל הארגז והוציא כמה כתבות ." כול שאר הכתבות הם על מקרי מוות , פה יש כתבה על משפחה שמתה מסיבה לא ברורה …." אוור עצרה לרגע " אוי לי…" אמרה כשפניה חיוורות ." אוור מה קרה ? מה כתוב שם ?" שאלה לורן ." הם…הם מתו בתוך …בית המלון . והם לא היחידים ככה גם השאר " אמרה כשהיא מדפדפת בין הדפים ."מה…מה קורה פה?" שאלה לורן ." רגע " אמרה קיילי בזמן שדיאנה לקחה עוד דפים מהארגז שעליהם גם היה מסופר על מקרי מוות לא ידועים .," אולי כול המקרים האלה קרו באותו הזמן שהמלון נשרף ." הן הסתכלו בדפים על התאריך , ואז הם גילו משהו ." זה אותו תאריך אבל לא אותה שנה . " אמרה לורן " כול מקרה שכתוב עליו היה באותו תאריך 7\20 אבל זה קרה שנה אחרי שנה ." הן הצליחו להבין כלום .נכון שהיה להם את הדלת לברוח ממנה , אבל משהו משך אותם להישאר ולהמשיך לקרוא .

" תראו כתוב פה משהו על השעה ." אמרה דיאנה .

" מה ?" הן שאלו .

" כתוב פה שהוא שוב מצא גופה במלון ועל הקיר שליד הגופה היה שון שהראה שהשעה היא שתיים עשרה בדיוק , והשעון לא זז יותר ." אמרה דיאנה " אבל… מה זאת אומרת שוב ?"

הן הסתכלו על עוד כתבה , וגם שם היה מצוין השעון שהיה על השעה שתיים עשרה .וכך גם הבאה ." רגע " אמרה אוור ונזכרה במשהו . היא לקחה את הכתבה של השריפה וקראה אותה ." אני לא מאמינה ." אמרה בקול חלש .

" אל תגידי לי ש…" אמרה לורן . אוור הסתכלה עליה והנהנה .

" המלון נשרף בשעה שתיים עשרה בדיוק ."

" מה זה ?" שאלה קיילי והרימה עוד כתבה שלא הייתה על רצח .

" תראו זאת כתבה על מישהי שיכולה לראות רוחות וכול הדברים האלה" אמרה קיילי שהייתה לה הרגשה רעה , הרגשה רעה מאוד.

" היא אומרת שמאז השריפה בעל המלון נשבע . ש…." היא התחילה להגיד ואז היא הבינה .

" הוא נשבע שכול שנה בתאריך הזה הוא יביא אנשים אל בית המלון שלו וירצח אותם כמו שהאורחים שבאו למלון רצחו אותו ואת משפחתו."

" רגע , אנחנו נמצאות בבית מלון שלא נמצא , פגשנו מישהו שאמור להיות מת , וגם אנחנו בחודש יולי , וגם הכתבה האחרונה של המוות הייתה ב 2014 שזה לפניי שנה ." אמרה אוור.

" אל תגידו לי ש…" התחילה לורן לומר , אבל אז קטע אותה צלילי מוזר .

תיק-תק,תיק-תק,תיק-תק .

קול תיקתוק של שעון ….

תיק-תק,תיק-תק,תיק-תק . . . .

הן עמדו קפואות במקומן , לא מסוגלות לזוז .

הן הרימו את ראשן באיטיות אל הקיר שמולן

והסתכלו על השעון ,

הן עמדו פיהם פעור, ולא מסוגלות להוציא שום מילה , הן עמדו רועדות ומפוחדות .

בוהות בשעון,

בוהות בשעון שלא היה פה מקודם ,

בוהות בשעון שהראה להם שהשעה עכשיו ,

11:59 .

ואז, כששלושת המחוגים הגיעו לשעה שתיים עשרה ,

הוא הפסיק לעבוד ,

ואותו קול צרוד נשמע שוב מאחוריהן .

" אני חושש שהגיעה הזמן גבירותיי."