בובת המוות של קומיטו

הסאקורה קינומוטו, או בעברית, פריחת הדובדבנים – החלה. לאט לאט התמלא פארק פוטומק, הזורם דרך וושינגטון הבירה, עצי דובדבן יפהפיים ומלבלבים, בעיקר בצבעי לבן מהולים בוורוד בהיר חיוור ביותר ובצבעי וורוד כהה שפוזרו בכל גדות הנחל הקרובות.
קאהו טיילה בין עצי הסאקורה, מפזזת ביניהם ומזמזמת את הפתיחה של האנימה האהובה עליה.
היא הסתובבה בין העצים ואז נחה לה מעט, התיישבה על אבן גדולה שנקרתה בדרכה והמשיכה ללכת, היא פסעה לאיטה בין שדרות עצים רבות והתרחקה יתר על המידה מהבית שלה.
לפתע, היא חשה דפיקה על גבה. היא הסתובבה בבהלה וראתה נער פשוט, אבל הוא היה מיוחד, הוא לא היה נער רגיל, הוא היה נראה כאילו יצא מתוך אנימה, הוא היה לה מוכר.
"מי אתה?" היא אמרה וכיווצה את עינייה.
"אני קומיטו." הוא פסק וחייך חיוך רחב.
"אתה לא… קומיטו מהסדרה… שאני…ר…רואה?" היא מלמלה, והתיישבה על הדשא הרטוב.
"אפשר לומר," הוא אמר בקול שגרם לה לרעוד. "אני כל מה שתרצי ויותר, קאהו."
"מאיפה אתה יודע מי אני?" היא אמרה בחרדה. "ואיך קוראים לי?"
"את שואלת יותר מדי שאלות!" הוא צעק.
"מה יש לך?" היא קמה והלכה כמה צעדים אחורה.
"שלא תעזי לזוז לשום מקום!" הוא צרח וכיוון את ידו אל גופה. באורח פלא, הוא גרם לה לזוז בצורה לא רצוייה, הגוף שלה נע אבל המוח שלה היה במקום אחר בכלל. "את נתונה בשליטתי! אל תזוזי! אה, את לא יכולה!" הוא צחק והיא שמה לב שמתיקו מבצבצת בובה קטנטנה.
"מה יש לך?" היא שאלה כשהיא ממררת בבכי. "אתה מכאיב לי!"
"אני בסדר, זו את. הכל את." הוא אמר בשיגעון מוחלט.
"מי אתה?" קאהו שאלה בקול ילדותי ובכייני במקצת. "אני רק רוצה לעזור! תעזוב אותי!"
קומיטו הוריד את ידו וקאהו ברחה בשעטה מהמקום כשנעליה מעיפות חול ואבק.
"אני כל מה שתרצי. הכל." קומיטו המשיך להגיד זאת שוב ושוב. "את שואלת יותר מדי שאלות. שאלות. שאלות. שאלות. שאלות." הוא חזר כתקליט שבור והיא שמעה את קולו ממרחקים.
קאהו הגיעה לחדרה אחרי ריצה ארוכה ונשכבה על מיטתה.
אור בקע בין החושך הסורר שבחדר, קרני השמש דקות הסתננו בין הפרצים שבחלונה.
היא שמעה דפיקה על החלון ולאחר מכן על הדלת. היא לא פתחה. היא הציצה בעינית וראתה שזה קומיטו. היא התרחקה והתכוננה לצאת מהחלון בזמן שדפק על הדלת ולא יכל לראותה. היא הסתכלה על שידתה העמוסה, בין כל הצעצועים, הממתקים והמשחקים היא הבחינה בבובה בהירה, היא הייתה בובת קומיטו, קאהו הייתה מעריצה מושבעת של אותה דמות. אבל בחיים לא הייתה לה בובה כזאת, הרי היא לא ילדה קטנה או תינוקת, היא לא ידעה מאיפה הבובה, מאיפה היא צצה, ולמי היא שייכת. היא החזיקה את הבובה בידה והבובה החליקה. לפתע פסקו הדפיקות, ונשמעה בבירור נפילה. אחרי כדקה הדפיקות נמשכו, היא לקחה מחט, דקרה את הבובה באזור הלב ואז שיספה את גרונה של הבובה הדקה והקטנטנה.
נשמע בבירור קול התרסקות חד וחבטה חזקה.
היא הציצה דרך העינית וראתה שקומיטו שוכב על האדמה, מחוסר הכרה, ומסביבו דם שניתז מליבו וגרונו לא היה במקום, ברגע שהוא מת הבובה הקרועה שבידה הפכה אל מישהו אחר, היא הרגישה שהייעוד שלה הוא לחסל את כל מי שנמצא בקרבתה. היא גילתה שהיא יכולה להרוג ממרחק של קילומטר בלבד, היא דוקרת את הבובה בכל כוחה, אבל הבובה לא נדקרת, אם האיש רחוק ממנה ביותר מקילומטר. עד היום לא תפסו את הרוצחת של שבע מאות אלף האנשים התמימים.
העיניים שלה הפכו לכתומות, כאילו נכנס לתוכה שד.
היא מתנהגת כמו פראית ובשיגעון, השיער האדמדם שלה מקבל גווני כחול טבעיים ועורה חיוור כמו גופה, החיוך שלה מתמלא בחלקיקי החיוכים של האנשים שהרגה והשיערות שלה סומרות רוב הזמן.
היא מצחקקת לעצמה והרבה אנשים חושבים שהיא מוזרה ומשוגעת, אבל הם לא יכולים לגעת בה. היא בלתי חדירה. ברגע שאתם בשטח שלה, אתם גמורים.
הכפר שלה ביפן כבר ריק, וגם הכפרים הסמוכים. היא כמו חיה שמשחרת לטרף, משפחה וחברים אין לה, יש לה רק את עצמה, את הבובה שבידה ומחט דקה. תתרחקו מהכפר שלה, הבובה שלה בסופו של דבר תהפוך אליכם, היא רק מחכה שתתקרבו אלייה ועם המחט שבכיסה כל הזמן היא תדקור אתכם עוד ועוד, גם לאחר המוות.
אתם אתם רוצים לבקר שם, הגורל שלכם כבר נקבע, כי בסופו של דבר היא תשתלט על כולם, והעולם שלנו יהיה ריק. מלבדה, מלבד בובתה ומלבד המחט החודרת. כי זה גורלה וגורל כולנו. אז תיזהרו.