אסור להתעסק עם ליז

"ואתה, חמוד, תבטיח שלעולם לא תדבר על מה שקרה כאן" ליז אמרה לילד בן הארבע שישב על הכיסא השבור. הרוח נשבה בין החורים של העץ שממנו היה פעם בנוי הבית, הבית של ליז. "א..אני מבטיח" גמגם הילד, "אני אדאג לכך שלא תספר, או תדבר אי פעם" היא לקחה חוט שחור ועבה ומחט.

"אתה יודע מה עושים עם שני הדברים האלה, ג'ונתן?" היא שאלה בעודה משחילה את החוט בתוך המחט. "ק..קו.. קושרים דברים.." אמר הילד הקטן, כולו מפוחד. ליז שמה את החוט והמחט בצד, על השידה והתקרבה אליו באיטיות עם מחבת גדולה. "סליחה. אני מצטער. אני לעולם לא אדבר עלייך שוב עם אף אחד אני מבטיח אני-" הוא לא סיים את המשפט, וכבר ליז חבטה בראשו עם המחבת.

היא לקחה את החוט והמחט מהשידה המתפוררת, כולה צוחקת, 'עוד קורבן' היא חושבת לעצמה. ליז החלה להשחיל את החוט בשפתיו של גו'נתן המסכן. תפר, ועוד תפר. טיפת דם, ועוד אחת. החוט עובר בתוך עורו הבהיר עד ששפתיו של הילד היו סגורות, כנראה שלנצח.

"אסור להתעסק עם ליז ילד, חבל." מלמלה לעצמה והסתכלה על מה שעשתה. הוא היה מעולף ולא הבחין בדבר. היא ניגבה את הדם במטפחת שמצאה בכיסו וכשסיימה שטפה אותה והחזירה למקום. היא לקחה את ג'ונתן על כתפייה והחזירה אותו לביתו. היא ידעה שכשהוא יתעורר הוא לא יזכור דבר, או יוכל לספר למישהו.