אנשי מראה- פרק 1

"אתמול נרצח…"
"כן, מסכן… איך זה קרה?"
'עוד רצח' חשבה אולגה בליבה ולא ממש התעניינה, גם כי זה היה הרצח המי יודע כמה בארץ הזאת וגם כי היא ידעה מניסיון שאף אחד לא יעדכן אותה בפרטים.
אולגה הייתה נערה בת 13 די יפה. עיניים חומות גדולות, שיער בלונדיני מגוון חלק ארוך, גוף חטוב, רזה וגבוהה והיא יכלה להיות אחת הבנות המקבלות בשכבה. אז למה היא לא מקובלת? למה מתעלמים ממנה? מה יש בה שמוחק את קיומה מעיני בני כיתתה? אלו שאלות שככל הנראה אין עליהם תשובה.
אולגה שנאה את הכיתה שלה, הם לא שיתפו אותה בכלום אלא אם כן מדובר בצורך בחפץ שיש לה ובדרך כלל החרימו אותה באופן לא רשמי.
ובמילים אחרות: שקופה.
הצלצול לתחילת השיעור נשמע והיא שמקומה היה ליד חלון פתחה אותו כי היא כמעט נחנקה, באה מישהי בשם אורלי וסגרה את החלון בלי ליצור אפילו קשר עין עם אולגה. אולגה לא הגיבה, היא חיכתה עד שאורלי תלך ופתחה שוב את החלון והרגישה מן בעלות עליו.
השיעור פשוט חלף, אולגה חלמה לה. היום כולו חלף וכל מה שהיא עשתה זה לרשום במחברת, לצאת להתאוורר ולחלום. לא החיים שהיא יחלה לעצמה.
למחרת היה כמעט אותו הדבר, השינוי היחיד היה ההודעה שילדה חדשה מצטרפת לכיתה.
"אני מקווה שתקבלו אותה יפה, מעבר לבית חדש הוא…" המורה המשיכה אבל אולגה כבר אבדה עניין, עוד תלמידה שתתעלם ממנה.
כעבור כמה שעות הגיעה הנערה החדשה. היא לוותה על ידי המורה והיועץ ונעמדה מול הכיתה.
היה לנערה החדשה עיניים כחולות, שיער שחור קצר ותווי פנים קרים כמו לפסל.
הנערה החדשה סקרה את הכיתה עד שעיניה פגשו את עיניה של אולגה והיה בהם ניצוץ כאילו הנערה הצטרפה רק בגלל שאולגה הייתה בכיתה הזאת. מה שכמובן לא היה הגיוני.
המורה פנתה אל הנערה שתציג את עצמה והנערה סיפרה שקוראים לה אמילי, היא גרה בעבר באוגוסטה ובגלל עבודה של ההורים שלה הם עברו לפה, לפורטלנד… אולגה חדלה להקשיב ואחרי כמה זמן היא הרגישה בעיניים הקרות של אמילי שעדיין הסתכלו עליה כאילו ידעו כל דבר שאולגה תעשה. אולגה ממש לא אהבה את זה, היא החליטה שאמילי לא לטעמה ולא שהיה מישהו ש.
אמילי סיימה לדבר והלכה לשבת במקום פנוי ליד אולגה והתנהגה כאילו לא הביטה בצורה מטרידה באולגה ואולגה השתכנעה שכל העניין של המבט היה סתם בהייה בנקודה לא מוגדרת אבל עדיין שמרה על ערנות והייתה עצבנית קצת.
בהפסקה החבורה הכי מקובלת מריה, ננסי, אנה, ג'ורג' אוליבר ומרטין להפוך את אמילי לאחת מהצעצועים שלהם ואולגה ממקום מושבה הייתה עדה לשיחה שאחר כך המקובלים ישנו אותה קצת ויצרו שמועות שהם עוזרים לילדה חדשה.
"שלום" מריה, מלכת הכיתה חייכה חיוך מתוק ונראית חמודה ומסבירת פנים למי שלא שם לב לעיניים ולקווים שהיו בזוויות פיה שהיו עמוקות מידי והעידו על זיוף.
"שלום" אמילי החזירה חיוך מזויף משלה ונראה היה שהיא לא רצתה במפגש הזה, לפחות לאולגה אם לא לשאר הכיתה.
"נעים להכיר אותך אמילי, שמי מריה וזה החבר שלי ג'ורג'" היא הצביעה על הנער הגבוה והשרירי שהיה בעל שיער בלונדיני ועיניים כחולות יפות שכל נערה חלמה עליהם "ננסי" ננסי שהייתה קצת נמוכה ושמנמנה נופפה בידה בהתלהבות שדעכה תחת מבטה של מריה "אוליבר" אוליבר שהיה נמוך מג'ורג' וחייך חיוך כושל "אנה" אנה היא הנערה הכי גבוהה שאולגה הכירה מימיה.
מירה המשיכה ללהג ולדבר על כל מיני ילדים בכיתה ולעדכן ברכילות של כיתה ח'1, שכבת ח' ובתיכון בכללי, אולגה כבר מזמן שקעה בספר שהיה פתוח לפניה. הספר עסק בהיסטוריה כלל עולמית, הנושא שאולגה חקרה במרץ רב והיחיד שעניין אותה יחד עם פיזיקה, שפות זרות, ביולוגיה בנושא המוח, ספרות, מוזיקה ופסיכולוגיה כאשר היא לא קשורה בפסיכולוגים או יועצים.
אולגה שוב נחנקה, מישהו שוב סגר את החלון שלה.
זה פשוט לא הוגן. היא נמצאת בבית ספר שיש בו את כל הכיתות מגיל 6 ועד 18 ולא עד גיל מסוים כמו בשאר בתי הספר, הילדים האלו מכיתה א' לקחו לה את השמחה, החברה, הכבוד, חלק מרגשותיה והעזו גם לקחת את זהותה וקיומה הם יכולים לתת לה לפחות את החלון, לא? אחרי כל מה שהם עשו לה מגיע לה אם לא קיום אז אוויר שמתבטא בחלון שלה.
הפעם אולגה וויתרה על החלון ויצאה מהכיתה, רק הפעם ובשיעור היא לא תוותר על הבעלות על החלון שלה. אולגה הלכה לשירותים של בית הספר, לא המקום הכי מאוורר בעולם אבל היא רצתה יותר להתבודד מאשר להיות במקום הומה אדם ובעיקר כי פעם שעברה התעללו בה קבוצה של ילדים לפני שבוע. היא הלכה לשירותים והתחילה לשטוף את ידיה ופניה כשהיא הרגישה במבט הננעץ בגבה.
אמילי.