אני אוהבת להמציא צ'יזבטים אז הנה אחד (:

ג'ינה לא יכלה כבר לחיות ככה. הכול היה בסדר אצלה והיא הייתה תמיד מקובלת. עד שאמא שלה מתה. היא התחילה להיות גרועה בלימודים. היא הפסיקה להיות מקובלת. היא פשוט ריחפה לה במסדרון כאילו היא אוויר. יום אחד זה נמאס לה, והיא החליטה שהיא רוצה להתאבד. היא החליטה לתלות את עצמה בבית הספר כדי שכולם יראו מה גרמו ההעלבות האלה. היא הגיעה לבית הספר ואף אחד עוד לא הגיע. ברור. כל הבנות דופקות איחור אופנתי, וכל הבנים מבריזים. באולם הכנסים היא מצאה חבל שקשורה אליו צדפה בשביל התפאורה במחזמר. היא משכה בו כדי לתלות את עצמה, אבל היא לא הצליחה. היא משכה ומשכה, עד שהיא שמעה קול.
"למה את מתאבדת? אחרי מה שעשיתי בשבילך היום?"
"אמא?" היא שאלה.היא לא ראתה אותה.
"לכי, לכי למסדדרון ותראי שאת לעולם לא תפגעי שוב."
ג'ינה משכה ומשכה בחבל, והרגישה שהוא הדוק על צווארה, אבל אז החליטה לעשות מה שאמא שלה הציעה לה במחשבה. אבל כשהיא צעדה במסדרון ולא ראתה כלום. אף אחד עוד לא הגיע, גם לא הילדים שירדו עליה ועיצבנו וצחקו עליה. אז מה אמא שלה רצתה להראות לה? היא ראתה שרק על הכיסא של המנהל יושב מישהו.
"אה, סליחה? אדוני המנהל?" שאלה ג'ינה בשקט. הכיסא המשרדי הסתובב והיא ראתה את אמא שלה.
"אמא? מה את עושה כאן? ואיך אני יכולה לראות אותך?"
"למה התאבדת?" שאלה אמא שלה.
"מה פתאום, לא התאבדתי! את עצרת אותי מלעשות את זה!"
"למה התאבדת?" אמא של ג'ינה המשיכה לשאול בקול מתכתי והביטה בה בעיניים חלולות. "למה התאבדת?"
ג'ינה צרחה. היא רצה לאולם הכנסים כדי לתלות את עצמה. ואז היא ראתה שהגופה שלה כבר תלויה שם.