אמבר

"העלמה..אני לא מבין אותך, את מדברת שטויות. מאיפה
את אוכלת את כל הקשקושים האלה?" השאלות של דלווין
היו חסרות תועלת. "אני רוצה למות בשדה," אמרה ועצמה
את עיניה. "את לא יכולה למות, את בסך הכול בת 13! את יודעת
מה אבא שלך יגיד?!!?" היא שתקה. עיני השקד שלה מצומצמות
ושקועות בשדה הפורח שמבעד לחלון יקר המסגרת.
היא עצמה את עיניה בשנית וחשבה על כל הדברים שהיא
לא אהבה ולא רצתה שיקרו לה. "עדיף למות במקום פתוח, פורח
ומלא חיים מאשר למות במקום סגור וחסר צבע כמו בית חולים.."
מלמלה. "לא!" הזדעק דלווין והחזיק את ידיה בכוח. הוא ניער אותה
קליל, זה לא היה אכפת לה. "את יודעת כמה בנות היו רוצות חיים
כמו שלך? ולפחות אבא כמו שלך, יש ילדות שאין להן אבא בכלל!"
המבט שלה היה משועמם, כרגיל. "את תלמידה טובה, עשירה,
מחונכת- מה רע לך?" שאל והסתובב סביב הכורסה. היא שוב
החדירה בו מבט של "מה-אכפת-לך" ופשוט רצה בכל כוחה
לעבר המדרגות. היא לקחה איתה את רובה הציד המפואר שהיה
של סבא-רבא שלה, בעוד דלווין רדף אחריה. "ה..העלמה גולדריי!"
הוא המשיך לרדת במדרגות, אבל זה היה מאוחר מדי. היא כבר
הייתה בשדה. הוא הצליח להדביק אותה, למזלו, הוא לקח את
הרובה-ציד ונזף בה. "דלווין, תירה בי. זאת פקודה." היא אמרה.
כמובן שהוא לא העז לירות בבן אדם, ועוד בבת של האדון שלו?
"אז תביא לי את הרובה.." היא לקחה אותו בלי לחכות לתשובה.
לאחר מכן, בלי להסס, ירתה בראשו של המשרת הנאמן שלה.
"אף אחד לא רוצה להרוג מישהו שכולם יכולים להסתכל, נכון,
משרתי הנאמן?" היא חייכה חיוך קטן, "אני אהרוג את כל מי
שינסה לעצור אותי מהמטרה שלי.."

טם טם טם