איש לא שומע

"הלו?" קוראת סטפאני בחלל החדר הסגול
"מישהו שומע אותי?".
דממה צורמת בארמון בית ווילסון.
סטאפני מתקדמת לחדר הירוק, חוששת מעט.
בכניסה לחדר צלולית שחורה ומאיימת.
"מי שלא תהיה, אני רק רוצה לצאת מכאן! " סטאפני אומרת לצלולית.
לפתע הצלולית מתקדמת לעברה ונקישות נעליו הגבוהות מרטיטות את ליבה של סטאפני.
"בואי אליי.." הוא אומר לה בקולו האגרסיבי.
היא הולכת לאחור מנסה להימלט אל נפשה וסביב צווארה יד שעירה ועבה נשלחה לעברה.
"חשבת שתברחי ממני אה?" לחש לה היצור בעל הצלולית וצחוק מרושע יצא מגרונו.
סטאפני בעטה ברגליו ככל יכולתה אך ידיו התהדקו סביב גרונה יותר ויותר.
"תשחרר או.." היא ניסתה לצעוק וחטפה מהלומה רצינית ברכה השמאלית.
סטאפני התעלפה לכמה דקות והתעוררה לסיוט הכי גדול שלה.
בריכה מלאה בתנינים והיא תלויה מעלייהם באזיקים.
"אח' סטאפני. הבלונד והעיניים המתוקות שלך, מה ביקשתי יותר מזה? אולי הגיע הזמן שאני פשוט אקח אותם באמת." הוא שלף להב חדה מכיסו והאור בחדר נדלק.
החדר השחור.
סטאפני ישרה את מבטה לגבר מאחורי הקול והיא זיהתה אותו.
זה היה לוק.
השכן השמנמן מקומה חמש שתמיד בא לבקש ממנה סוכר.
זה לוק השמנמן ששלח לה כל חג אהבה מתנה.
"לוק?" היא שאלה. ספק את עצמה.
"כן פרינססה? זה אני " הוא התוודע בפניה והתקדם לעברה.
הלהב הייתה מכוונת הפעם לליבה של סטפאני.
"אל תעשה את זה, פליז " התחננה סטאפני בקולה הצרוד מצעקות "אני אתן לך כל מה שתרצה"
לוק חייך את החיוך המפלצתי שלו ושאל "גם את הלב שלך תתני לי? ".
הלהב קרעה את החולצה שמעל הלב שלה וסטאפני העדיפה לקפוץ באותם רגעים לתנינים שקוראים לה לארוחת ערב.
לוק שיחרר את האזיקים מיד שמאל של סטאפני והיא נשארה להתנדנד על יד אחת.
בין חיים למוות.
"נראה לי שיש להם את אותו הטעם כמו שלי " צחק לוק והצביע על התנינים שלפתע פערו את פיהם וחשפו את שינייהם החדות.
לוק שיחרר את ידה הימינית של סטאפני מאזיקים והיא צללה ישר לפיהם של התנינים המורעבים.
"לא, הצילו, פליייזזזז.." קולה של סטאפני הידהד בחדר השחור אך איש לא שמע ולא ישמע.
לוק הצטער על אובדן של בחורה יפה נוספת והלך לחפש את הקורבן הבא.