neomy-k
תם ונשלם :)

זה הסיפור השלישי שגמרתי לכתוב עד הסוף באתר! זאת הרגשה טובה לכתוב סיפור, מהסוף להתחלה. ולא הייתי עושה את זה בלעדיכם כמובן! אז אני רוצה להודות לכל מי שהגיב ועקב ועודד אותי להמשיך לכתוב, לא יכולתי לבקש קוראים טובים יותר!
אז... רגע לפני שסוגרים הכל, מה אתם אומרים? מחשבות, דעות, תלונות, שאלות, אני רוצה לשמוע הכל! בסדר? מילים לא עולות כסף חחח (לא באתר הזה בכל אופן XD )
נתראה בסיפור הבא ;)
אוהבת, נעמי 3>

אישיות מפוצלת – פרק 13 חלק 2/2. אחרון.

neomy-k 22/05/2013 1132 צפיות 7 תגובות
תם ונשלם :)

זה הסיפור השלישי שגמרתי לכתוב עד הסוף באתר! זאת הרגשה טובה לכתוב סיפור, מהסוף להתחלה. ולא הייתי עושה את זה בלעדיכם כמובן! אז אני רוצה להודות לכל מי שהגיב ועקב ועודד אותי להמשיך לכתוב, לא יכולתי לבקש קוראים טובים יותר!
אז... רגע לפני שסוגרים הכל, מה אתם אומרים? מחשבות, דעות, תלונות, שאלות, אני רוצה לשמוע הכל! בסדר? מילים לא עולות כסף חחח (לא באתר הזה בכל אופן XD )
נתראה בסיפור הבא ;)
אוהבת, נעמי 3>

הזיכרונות משתנים. כעת, מאורעות הרגעים האחרונים חוזרים לפקוד אותי;
רום, עיניו יציבות ושלוות. אני שועטת קדימה, ידי נזרקת לאחור, חרטה מציפה אותי. אני רוצה בכל מאודי לעצור את היד מלהמשיך אך בשלב זה, אני לא עוד האדון שלה. לא אני, אלא היא. הסכין חותכת וננעצת בבטנו של רום. דם פורץ מבין שפתיו ואני צורחת מבפנים. שום קול ממשי לא מגיע לאוזניו, הוא לא יודע ששיניתי את דעתי. כל שהוא רואה זה את פניי הצוחקות, שמחות לאיד.
היא נוהמת בפראות בקולי שלי. אחיזתה בסכין מתהדקת והיא שולפת את הלהב החוצה, רק בכדי לשוב ולהנחית אותו בחזהו, ולהתענג על הרגע.
'רום!' אני צורחת, אך איני עוד אלא לחישה בתודעה שהייתה פעם שלי. היוצרות התהפכו, והיא משתמשת בעובדה זו בכדי להרוג את אהוב לבי.

משיללות הכאב של רום נודמות, היא מניעה את גופי. היא מזיזה ובוחנת כל שריר, חוש ההתעלות שלה ניכר עם כל תזוזה. המשחק הקטן שלה בא אל סיומו, היא זכתה בכל הקופה. היא הצליחה להשתלט אל גופי ולמחוק אותי, לדחוק את קיומי אל הפינה הנידחת ביותר בראשי שלי.
'אם כך, כל הזמן הזה…' אני לוחשת בראשה. 'הכל היה סתם הצגה. את אף פעם לא חשבת עלי בתור האדון על הגוף הזה, אף פעם לא דאגת לי באמת. רימית אותי כדי לתפוס בעלות על החיים…'
קולי נשמע מעוות כשהיא משתמשת בו כדי לדבר. היא מחייכת, חיוך רחב מכל אחד שעלה אי פעם על שפתיי בעבר, "הו ריין, ריין… כל כך תמימה. כל כך קלה להסטה. ראי מה עוללת כעת…" היא צוחקת ומתמקדת בגופו המפרכס של רום בדממה, כדי שאוכל להביט בו גוסס.
"הזהרתי אותך!" היא צורחת לפתע. "אמרתי לך להפסיק לנהוג ברוך כלפי בני האדם! ואת! לא. הקשבת."
דמעותיי, בניגוד לדמעות החומצה שהיא הזילה בעבר, הן רק נגיעות של אור. הן יוצרות ברכות קטנות של זוהר במוחה, והולכות ונאכלות שוב בידי האפלה הרוחשת המאפיינת אותה.
'בבקשה…' אני לוחשת בתחינה. אני מתמקדת כעת ברום, 'הוא הולך למות, קיבלת את מבוקשך. לא אאבק בך. רק, בבקשה…'
היא מצקצקת בלשונה בקול, מנענעת את ראשה מצד לצד. "את לעולם לא תשתני. וזה לעולם מה שיהרוג אותך."
בזאת, היא נודמת. היא מצטמקת שוב לכדי משב רוח אימתני ששואב אותי מתוך הגומחה האפלה בראשי. הגוף רפוי וכבוי, ואז אני חוזרת להחיות אותו. מצליחה שוב להניע את אבריו;

ראשי נתון בידיי. אני כפופה לפנים, רוכנת מעל גוף הנאבק לשמר את הנשמה בקרביו.
אני מורידה את ידיי ומניחה אותן, אחת על חזהו ואחרת על פניו היפות של רום. הוא נאבק ופוקח את עיניו לאטו. דמעות נוטפות על לחייו והוא מביט בי ברוך… "הו, ריין…"
אני בוכה כילדה קטנה, "בבקשה אל תמות." על אף שזה בלתי נמנע. הלמות לבי קורעות את כולי מבפנים.
"ידעתי ש… זאת, לא היית… את." הוא משתעל וזרזיפים ארגמניים מכסים את שפתיו וסנטרו. "מה… עשית, ריין?"
קולי חנוק. כאב משתלח בתוכי ללא רחם ואני כועסת על שהוא עדיין דואג לי. על מה שיקרה לי אחרי שהוא ייעלם… אני! אני אשמה בכך. מגיעים לי חיים שלמים של סבל וכאב. זהו הסוף הראוי לי, יותר מכל דבר אחר בעולם.
"אני מצטערת… רום! אני מבינה, אני רואה עכשיו הכל."
אני מרגישה את הלמות לבו תחת אצבעותיי והן הולכות ונחלשות. הוא מנסה לומר עוד כמה מילים, אך קולו בוגד בו והוא נסחף הרחק ממני.
פעימה… פעימה… פעימה…
שלושת האחרונות. גופו נרגע, עיניו מאבדות כל ניצוץ וראשו רופה על כתפו.
"אני…" לא הספקתי לומר. הוא לא ישמע. הוא לא יחשוב עוד על מילותיי, הוא איננו. רום… איננו. "אוהבת אותך…"

אני מתכווצת שוב, זוהר עוטף את הגוף שאנו חולקות. אני מרגישה כאב, אך הוא כלום לעומת הסבל שמכונן בי על אבדני. העולם שקט, אין בו אף תזוזה. היא מקבלת לידיה את המושכות, יש באפשרותה כעת למחוק אותי לחלוטין אך מסיבה כלשהי היא אינה עושה זאת. אולי כי היא רוצה שאהיה בחיים בשביל להתאבל ולהרגיש את הכאב, אולי בגלל שנקשרה בי ובכל זאת חבוי בה ניצוץ קט של דאגה כלפיי, תהא אשר תהיה הסיבה,
היא הרשתה לי לעשות זאת; להיות איתו בדקותיו האחרונות.
היא עשתה זאת ועל זה אהיה אסירת תודה לה.
לנצח.


תגובות (7)

נהדר!
את כבר יודעת שאני אוהב את הסגנון שלך, וגם הסיפור הזה מאד מצא חן בעיניי! מברך אותך על הסיפור השלישי שגמרת לכתוב כאן…

24/05/2013 08:23

תודה רבה, שמחה שקראת ואהבת! D:

25/05/2013 11:56

אז אני יכתוב את כל מה שעובר עליי עכשיו, אוקי? :
*אני לא מאמינה שכמעט ופספסתי את הפרק.
~לחבוט בעצמי עכשיו~
*היא בוכה?! ומה איתי? אני לא בוכה? גם אני בוכה פה!! יש לי אוקיינוס משלי עכשיו…
*רום מת.
*רום מת ולא שמע שהיא אוהבת אותו.
*מת
*אני עצובה שהסיפור נגמר.
*בא לי עוד סיפור.
*את כותבת מהמם.
מושלם.
*כיף לך שסיימת 3 סיפורים באתר. גאה בך.
~אופפ לא אבא אני לא רוצה לישון! זוז!~
*זה היה בין הסיפורים המהממים (והעטים) שקראתי פה.

בקיצור, את כבר יודעת שאני אוהבת אותך (;

25/05/2013 15:04

*מעטים

25/05/2013 15:05

חחחח תודה על התגובה המפורטת! אני קוראת ולא מפסיקה לחייך (אמא שלי לא מבינה מה נסגר איתי XD) אני באמת חייבת לך תודה מיוחדת, כי את ממש עודדת אותי להמשיך ולסגור את הסיפור כמו שצריך. כשכתבתי את הפרקים האחרונים כל הזמן חשבתי על "לא לאכזב את ספיר" חחח
את מדהימה, וגם את סופרת מוכשרת, ככה שהדעה שלך ממש חשובה לי :)
אוהבת! 3>

25/05/2013 15:13

טוב.. מה לעשות? מישהו צריך להגיד לך את האמת..
את באמת מוכשרת :)!

25/05/2013 15:18

תודה, גם את! שלא יהיה לך ספק בזה לרגע! (=

25/05/2013 15:22
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך