אישיות מפוצלת – פרק 13 חלק 1/2

תרדו קודם ל-"רציתי להוסיף".

ראשי נתון בידיי. אני כפופה לפנים, רוכנת מעל גוף הנאבק לשמר את הנשמה בקרביו.
הדמעות הזורמות כנהרות על לחיי, אלו שייכות לי. והחיוך, זדוני ומרוצה, נובע ממחשבות הנקם הרושפות שלה, שקורעות את מוחי לגזרים.
"ר… ריין…"
קולו של רום שובר את המציאות ומנפץ כל שריד שפיות שנותר בי. זמני קצוב, אני רכונה – דמות חסרת כל קיום מוגדר, מעל לאיש שאני אוהבת הנוטה עם כל שנייה שחולפת לעבר למוות, דבר שגרמתי לו במו ידיי.
איך הגעתי למצב הזה?

צחוקה, פרוע וחסר מעצורים ממלא שוב את ראשי,
'את זקוקה לי. מתי תודי בכך?'

אלו המילים שאמרה בו ביום בו רצחה את המטפל שחוזרים אלי כעת… קולה מהדהד מבין מטח הזיכרונות שלפתע פקדו את מוחי, היו הם כמפל אדיר, שאת מימיו אין כל דרך לעצור:

'הייתי הורגת אותו במידה ולא היית מניחה לי לעשות כן. לא הייתה לך ברירה, תפסיקי לבכות.'

הנער ההוא, זה שהזכיר לי את רום… היא הייתה מוכנה לרצוח כל אחד באשר הוא, אני מבינה כעת, היה זה תהליך שהעבירה אותי, שנועד להפוך אותי פגיעה ולא יציבה רגשית. דבר שמערער גם הוא את יסודות השליטה בגופי.

"תפסיקי."

היא ניסתה את כוחה באותו לילה. היא לא סתם התלוצצה, היא פיקחת יותר מכפי שהערכתי שהייתה. היא רצתה לבחון את גבול היכולת הפיזית שלה בכל הנוגע בשליטה ממשית בגוף, היא אמדה את מידת החולשה אותה תצטרך לחזק בימים הבאים. עד לרגע לו ציפתה. איך לא ראיתי את זה עד עכשיו? זו הייתה הרי המטרה, כל השנים האלו…
ואז…

"בדיוק אז היא בחרה להכות;
חוזק הפגיעה שלה מבפנים גרמה לזרועי להיזרק לימין ולפני שיכולתי להבין מה קורה כבר נתקפתי תמונות והבזקים."

כן. עכשיו זה ברור. אין ספק שזו הייתה שריקת הפתיחה… הייתי טיפשה, לא הבחנתי במעשיה. מאז ומעולם היו לה כוחות שלא ידעתי על קיומם. מסתבר שהיא הייתה יכולה ליצור תרחיש במוחי, לגרום לי לחיות אותו בתיאום מדויק עם המציאות. לא, מעולם לא היו 'בני ירח' מעולם לא היה ילד שרצח את משפחתי. היא המציאה את הכל. גרמה לי לחיות בבועה מתמדת של ספק…

'אמרתי. לך.'

כשרום לא הופיע, נוכחתי להבין שהיא צודקת. אך אז, היא שינתה את התמונה. היא רק חיזקה בכך את אמוני באשליה שיצרה. הרי בחיים האמתיים לא יכול להיות שהיא הייתה צודקת בעניין הזה. רום היה מופיע. הוא תמיד מופיע.

"היא שומעת את ההתלבטות הקלה שלי, את ההיסוס בקולי העדין וכמו מתעוררת לחיים, 'תעזבי אותו. עכשיו.'
אני שומעת, אבל כמו מתוך חלום רחוק. אני מודעת לקיומה, אך לא באותה חיות בה הייתי נוהגת להרגיש… 'ריין! תתנתקי! ריין!!!'"

כן, אני מניחה שלא היה לה קל לתחזק את האשליה לאורך זמן כה רב. אני מניחה שזה דרש ממנה כוחות אדירים שלעתים בגדו בה.
זה מסביר את ההבהובים, את החורים שנפערו לנגד עיניי ב"מציאות" בה חייתי עד כה.
עכשיו אני מבינה איך הכל התחיל. כל זה היה בכדי לגרום לי להתמלא שנאה. להמאיס עלי את העולם ואת כל שמרכיב אותו; מה שאומר גם את רום… הנקודה בה היא הרפתה, בה חזרתי למציאות האמתית, הייתה זו בה התעוררתי מאחורי השיחים. מעולם לא נפצעתי באמת, רום לא ניסה להרוג אותי, הוא לעולם לא היה עושה דבר שכזה. היא הצליחה להניע את הגוף בזמן שאני שריתי בעולם שהזינה לתוכי. היא הביאה אותי הנה והניחה את הגוף, שמרה עליו במצב של תרדמת. עד לרגע בו הרפתה. הזעם שחשתי כלפי מעשיו של רום עיוורה אותי, הרפתה את ידי על המושכות. כך היא הצליחה להיטיב את אחיזתה שלה…
גאוני.