אישיות מפוצלת – פרק 12

אותם ימים ראשונים… הייתי לא יותר מילדה קטנה ופגיעה. משהו בתוכי נפצע ונשבר עקב מותם הפתאומי של בני משפחתי. כן… אני חושבת שזה הרגע בו היא נולדה. אני חושבת שההלם הנפשי וההכחשה הם אלו שיצרו אותה ומאז, מאז אני מנסה לברוח מעצמי; מנסה למתן את היצר הרעבתני שלה להרס ולתקן את העולם בכל פעם בו איבדתי שליטה…
אני חושבת שטעיתי.
אני חושבת שלא הייתי צריכה להילחם שנים רבות כל כך ולהיאבק במי שאני, במה שאליו הפכתי. כי אחרי הכל אין לי, ומעולם לא היה לי, לאן לברוח. הייתי צריכה להשלים ולקבל. להשלים עם מה שהיא ועם העובדה שהיא לעולם לא תיעלם, לעולם לא תשתנה…
וכעת… כשאני מוכנה לבסוף לתבוע את הנקמה שלי מהעולם האכזר שסביבי; בו אהבה עזה מתחלפת בשנאה יוקדת תוך שניות קצרות כל כך, ושנאה הופכת למעשי רצח נתעבים בהינד עפעף, אני יודעת שהייתי צריכה להקשיב לה. עוד לפני שהכל התפרק לגורמים לנגד עיניי…
להקשיב. לא רק לציית.

* * *

חליל הצד היה כל עולמי. הוא היה חשוב כל כך כיוון שכל הימים, המראות והרגשות שהרכיבו את העולם סביבי, כולם היו שמורים בו.
כל רצף מורכב של צלילים אצר בחובו זיכרון, תקופת חיים כזו או אחרת שהייתה נעלמת לבלי שוב אלמלא קלעתי אותה בשתי וערב של תווים.
וכעת, אני עוד כאן בזמן שהיא רחוקה – נדמה כשנות אור ממני. מקום אליו לא אוכל להגיע, מקום ממנו רק היא תוכל לצאת ולמצוא דרכה חזרה לכאן, לצידי – המקום אליו היא שייכת…
לפני שהופיעה, כן, היה זה חליל הצד שהיווה כל עולמי. כעת… כעת נמדד אושרי בדמותה, השמורה מכל משמר בין מנגינות אינספור שביכה לבי אל תוך כלי הנשיפה עם לכתה.
העיניים, עיניי שלי, לא מסגירות שום רגש. השפתיים לעולם לא נמתחות לכדי קו דקיק ומעוקל; הן נותרות מעוגלות תמיד סביב הפיה הצרה, הן נושפות דרך קבע ולעולם לא מפסיקות. כי כשהיא לא כאן, הריקנות מחייבת אותי להמשיך ולנגן את אותן המנגינות בהם טמונה ושמורה דמותה הבוהקת; יפה היא עשרת מונים מן השמש המאירה עולם כבוי.
היא הופיעה ביום ריק וחדגוני ומילאה אותו בגוונים טהורים של זוהר. מאז נתונות לה מחשבותיי. איני מפסיק לחשוב על פניה, ובכל פעם שגשם שוטף ומנקה את העץ הזקן מכובדן של מחשבותיי, אני מרגיש את קולה נישא אליי מבעד לקילומטרים הרבים החוצצים ביננו. אזי אני עוצם את עיניי ונשען לאחור, ממלא את מוחי במראה פניה מחייכות ומתמקד בקריאתה;
שמי נח על שפתיה, אני רואה את כאבה. ואני לוחש לה, בלב דואב: "הו ריין שלי… אל תבכי…" וכך, עם המילה האחרונה, השמיים מתבהרים, ואני חוזר שוב למנגינות…

היום, נוכחותה העזה שעתידה להגיח בכל רגע מבעד לשיחים, מלווה במשהו שונה.
אני פוקח עיניים, מתעלם מהכתם המוזר שברוח שלה ומשקיף כדי להעניק לעיניי מבוקשן. השיח מרשרש קלות משך דקה ארוכה, לאחריה היא מופיעה.
רגש חמים מציף את לבי אך נקטע. אני מזדקף והודף עצמי מהעץ בתנועה קלילה אחת. כעת, משאני עומד אל מול דמותה ההולכת ומתקרבת אני רואה את שהרגשתי קודם. משהו אינו כשורה: שיערה של ריין מלוכלך ודליל משהיה, עיניה נוצצות בזיק משונה המורכב מקור ושנאה. שפתיה חושפות שיניים חשוקות בזעם ובידיה היא אוחזת סכין עבת להב.
פניי חתומות. היא אולי נראית כמותה, אך זאת לא ריין.

* * *

הוא עמד למולי. בחן בדממה את שנגלה לעיניו ואני ידעתי שהוא רואה הכל. מאז ומעולם ראה רום הכל. כמעט ולא הייתי מסוגלת להביט בו, רוק נטף מבין שפתיי, חשוקות ומלאות זעם אצור. אני לא עוד אהיה כלי במשחק הקטן והמעוות שלו, אני לא ארשה לו להביט בי כאילו הייתי ניסוי שהשתבש, הוא ישלם על שניסה לקחת ממני את חיי. הוא ישלם על כך ששיחק בי!
'עשי זאת!'
אני פורצת קדימה בריצה. אני שועטת לעברו, מלאת כעס, חסרת כל שליטה. אני אהרוג אותו, גם אם זה הדבר האחרון שאעשה בחיי.
העולם שקט, הכל כמו מתנהל בדממה מוחלטת.
פניו של רום שלוות, מביטות בי בלא כל כוונה לסור מדרכי, או לתקוף חזרה.
רק עוד כמה צעדים, אחיזתי בסכין מתהדקת בקשיחות.
הבהוב קל מרצד לנגד עיניי. הבהוב של דמותו הטהורה של רום, זו שלא עשתה לי דבר…
אני ממצמצת בבלבול, אך כבר אין מקום לחרטה. היד עם הסכין נתונה כעת לשליטתה. ההבנה מכה בי ברגע של בהירות: בטיפשותי שחררתי כל כבל של שליטה בו היא הייתה נתונה עד כה.
דם פורץ מבין שפתיו של רום. לפתע, אני נחרדת. גופו כפוף קדימה וידי שלי שולפת את הסכין מבטנו ותוקעת אותה בבשרו שוב ושוב ושוב…