אישיות מפוצלת – פרק 11

המוות הוא כמו לטיפה חרישית. רבים נוטים לחשוב שהוא נורא בעצמתו – גודע חיים ומטיל מורא, אך איני מסכימה אתם. התהליך הסופי יכול להיות איום; מלווה כאב פיזי-מנטלי ודמעות, אך ההעברה עצמה של הרוח מהגוף, אינה היא אלא לחישה.
משך זמן כה רב הייתי כדמותו של המוות, לא יותר מלחישה בגופה של ריין – לא עוד.
ישנם דברים רבים שאולי לעד יישארו מסובכים להבנה, מורכבים מספיק בכדי להכריע כל 'גאון הרואי' באשר הוא. אך העובדות המציאותיות בעולם אליו נקלענו יחד – ריין ואני – נותרות בעינן ודווקא בהם שווה להשקיע את היחס והמאמץ בכדי לפשט ולשלוט בהם, וכך עשיתי אני. משחקי השליטה הקטנים, מצבי הרוח המשתנים, טקטיקת התעתוע בה נקטתי – הכל מגיע כעת אל סיומו.
העולם הזה הוא לא מקום לחלשים. הוא לא נועד לאכלס את בני האדם כגזע החזק והשולט, ממש כפי שלא נועד הגוף הזה להישלט בידי ריין. היא ילדה טובה. אני יכולה לראות אפילו מכאן את הזוהר שמקרין לבה הטוב, אך בטבע כמו בטבע – רק החזקים שורדים, וכל האמצעים כשרים.

* * *

ראשי מעורפל וכבד. נדמה שמאז שהתמוטטתי בין השיחים שעל יד הגבעה עברו להם ימים, שבועות ואולי שנים… הנשימה קשה עלי וראותי בוערות ממחסור סדיר של חמצן, אך העיניים – אלו שאף פעם לא משקרות – מקובעות ברקיע ומסרבות לנוע, כמו קפאו בארובותיהן.
אלפי מחשבות מתרוצצות במוחי, אך אף לא אחת מהן עוצרת מספיק זמן בכדי להתבטא. איני מבדילה כבר אלו מהן שלי ואלו מהן שייכות לה – דוממת בתוך ראשי. ומבעד לערפול הכבד, המאיים להשבית את המערכות בגופי, אני מודעת באופן חד וברור לאורם של הכוכבים. יש עשרות אלפים מהם הלילה; כאלה הנעים במערבולת נוצצת של צורות ותבניות, כאלה המחייכים בחיבה – כמו יודעים משהו שנבצר ממני מלהבין ומבקשים להרגיע אותי, לומר שהכל עוד יהיה בסדר. וכאלה… כאלה המנגנים ברוך מהול צער את הסיבה ללבי המדמם. הם מנגנים את הצלילים הרכים והענוגים של האדם היחיד שאי פעם הנחתי לעצמי לאהוב. היחיד שבפניו פתחתי את סוגרי לבי, שאת שמו קראתי בגשמים כשכאבתי על הריחוק ועל שאני…
הוא היה הסיבה שלי לחיוך. כוכב מתנוצץ, זוהר יותר מהאחרים הרחק מעלי.
הוא היה נשימה מחייה בעולם בו טבעתי. הכוכב דועך לאטו ונבלע בין האחרים.
הו רום… למה?
דמעות נוטפות מלחיי, מתגלגלות ומתנתקות – משקות את הדשא הרך במים מלוחים שעתידים להמיט עליו חורבן, ממש כפי שעשה לי רום כשביקש להרגני…
הוא אף השיג את מבוקשו, לא כן? אני חושבת, וממשיכה לייצר נהרות של מרירות מעיניי הפקוחות. שאם לא כן, לא הייתי כאן עכשיו – מחליקה לאט אל בין זרועותיו של המוות.
מוות… המוות הוא כמו חלום רע. סיוט לילה שמתגשם עת שאמור הוא לדהות ולהיעלם על פני שריקה וליטוף… והתהליך הסופי, זה שאני חשה כעת על בשרי, הוא הדובדבן שבקצפת, שכן זהו הרגע בו הוא זוכה לשלוף ציפורניים ולהכות את מילתו האחרונה…
'ריין…'
הו. היא עוד כאן… אולי נשארו לי עוד מספר דקות של ייסורים אחרי הכל…
'אני כל כך מצטערת…'
הדמעה שנוטפת מעינה פוגעת בכמה מכלי הדם שעוטפים את מוחי ושורפת אותם כמו חומצה, אך אני לא מגיבה. כאב אף פעם לא חסר לי, יש לי בשפע – מכל המינים ומכל הסוגים.
דקירה נוספת מפלחת את לבי וכוכב במרום מתכווץ ונעלם שעה שאחר נוצר להחליפו. אני מנענעת קלות בראשי. "את… צדקת. ב-בכל." אני לוחשת במאמץ, אך אלו הכוחות האחרונים. נדמה שיותר לא אפצה את פי לעולם…
היא מנענעת ראשה גם היא בצער, 'הלוואי והייתי טועה…'
צחוקי הקלוש מהדהד ומכה בה הפתעה, 'לא, את לא מצטערת.' אני לוחשת לה. 'אני מכירה אותך. טוב יותר מכפי שאני מכירה את עצמי.'
היא מחייכת. יש משהו בעיניים שלה שבטשטושי אני לא מצליחה לפענח, אך לא חולפת לה דקה והיא משתלטת עליו והוא נעלם. 'אני רוצה שתעשי לי טובה אחת ואחרונה.'
אני נותרת קפואה. מכבה שוב כל רגש ומוסיפה להתמקד בשמיים המוארים. 'למה לי?'
קרב שקט מתחולל ברקיע. עשרות אלפי האורות הבוהקים נעים כמו בהילוך אטי על פני השמיים השחורים. משאחד מתנגש בשני, הם מתמזגים לאחד והחזק מבניהם זוכה לתוחלת חיים ארוכה יותר. ועם זאת, הכל מתנהל בעצלות מהפנטת, יש באמתחתם מאות אלפי שנים בכדי להתקיים ושום דבר לא בוער, שום דבר חשוב עבורו יהיו מוכרחים לנוע מהר יותר…
ועל פני הלובן שמשתקף באישוניי, קולה נשמע יציב ושקט, ברור ונעצב. 'כי זה יחזיר לך את כבודך.'
דבריה חודרים דרך המעטה שאני מציבה בפניה, אך רק בגלל שהחולשה הולכת וגוברת והשליטה מחליקה לאטה מבין אצבעותיי. לו הייתי חזקה יותר ושלימה בגופי, לא הייתי מניחה לה לעשות זאת.
אני מרימה לאט את אצבעותיי ומגששת לאורך שביל הכאב, הישר אל הפצע המשונן שהותירה הסכין בבטני. הדם הוסיף לקלוח במשך השעות האחרונות אך כעת משהו לא בסדר.
אין דם. לא טרי, לא קרוש, כלום.
אני מכווצת גבות באי הבנה ומחשבה נוספת מתגבשת לכדי מציאות כשאני מתאמצת לקום ולרכון קדימה: עם דימום מסיבי שכזה, הייתי אמורה למות לפני שעות… כמה דקות לאחר שחתם רום על ההחלטה לקטוע את חיי…
אך לפני שאני מספיקה לרדת לשורש העניין, חוזר הקילוח הדקיק להיספג באצבעותיי…
האם זה יכול לקרות? להיפסק ואז לחזור אך להותיר אותי חיה ונושמת?…
קולה חזק יותר כעת משהיא אומרת, 'את תעשי את זה, או לא?'
אני עוצמת עיניים באטיות שמתסכלת אותה במידת מה. אני שוקעת אל תוך מחשבותיה ומניחה לקיומה בפעם הראשונה למלא את כל שאני, לסתום את כל החורים באישיות המפוצלת של שתינו. כעת, משאני רואה את בקשתה צפה בחלל ראשי ומנקרת את קיומה בדחיפות, אני מחייכת. אין כל הומור או שמחה בחיוכי, "אני אעשה זאת." קולי שלם וכוחותיי מתגבשים שוב. איני מרגישה חלשה, אבודה או על סף מוות יותר. אני מרגישה ריין, במלוא מובן המילה. טיפות גשם קטנות וחלקלקות מזילים השמיים כפתיתי שלג ריקים, "ולו רק בכדי לראות את ההבעה שעל פניו."