אישיות מפוצלת – פרק תשיעי

'אמרתי. לך.' היא מביעה בקור ואז נובחת בצחוק לעגני.
אני רק לוקחת נשימה עמוקה, פותחת את פי ומתכוננת לצעוק "רו-" אך עוד לפני שאני מספיקה להשלים את שמו, דמותו הדקיקה והאצילית של רום מופיעה בין ענפי העץ, הוא עומד לרגע זקוף, ואז מתכופף מעט וקופץ.
"רום!" אני קוראת ולוקחת חצי צעד לפנים, אני עוצרת משהוא מרחף מעט לנגד עיניי ודואה עד שרגליו נוגעות בקרקע והוא עומד לנגדי, פניו מורכנות אל הדשא, עיניו לא מסגירות כל רגש ועמידתו שפופה.
"הוא כאן…" אני לוחשת לה, היא לא מרוצה מהתפנית אך לבי שלי מזנק לגובה.
עיניו של רום מתכווצות מעט משהוא שומע את קולי, אני מבחינה בהבזק קצר את חליל הצד היקר שלו, הוא מעולם לא הרפה ממנו, אף לא לרגע. כעת, הוא מרים את ראשו רק במעט ומבחין בי, עומדת ומביטה בו בהתרגשות. הוא מטה את ראשו ומשיר אלי מבט רך של אהבה. אני נמסה ורצה אליו, רצה עד שאני מגיעה אל דמותו הגבוהה. אני נעצרת והדמעות זולגות על לחיי.
"חשבתי שמאסת בי, שהפסקת לחכות לי…"
אין חיוך על פניו, אך אני יכולה להרגיש במחשבות העוברות בנחת בראשו, דומות למנגינות הערבות שמפיקות שפתיו. הוא שמח לראות אותי, אני יודעת, גם אם הוא לא אומר מילה. אבל יש משהו בעיניו… משהו לא כשורה…
הוא מרים מעט את זרועותיו לעברי בתנועה קלושה, אני נענית וקוברת עצמי בחום שמפיק גופו, "אני יכולה להרגיש את הלב שלו," אני אומרת לה, "הוא פועם בחולשה, כמו ציפור רכה בתחילת דרכה בעולם…"
היא לא עונה. היא מסתייגת בשתיקה, החליטה שרגשותיי כעת עדינים מכדי לנפץ אותם בהערות שבמלא נופלות על אוזניים אטומות; היא החליטה, היא תשב בצד ותצפה. היא תפקח עליו עין ותוודא שלא יפגע בי…
צליל עדין של נקישה גורם לי להטות מעט את ראשי, היה זה החליל… אצבעותיו של רום איבדו אחיזה והוא נפל אל הדשא, מתגלגל בקול רך וענוג… "הא…" אני פולטת ומרימה את עיניי להביט ברום, אך לפני שאני מספיקה לשאול, אני מרגישה את זרועותיו הרפות נכרכות סביבי באומץ ומתהדקות לחיבוק עוטף…
ההרגשה כל כך נעימה אבל זאת הפעם הראשונה שהוא נענה לחיבוק שלי… הפעם הראשונה בה הרפה מהחליל שלו… הפעם הראשונה שמסתמן חיוך דק של אושר על פניו…
למה דווקא עכשיו?… האם זה בגלל הזמן הכל כך ארוך בו היינו בנפרד? או שמא יש כאן משהו אחר… משהו מתחת לפני השטח שאני לא מצליחה להצביע עליו…?
היא שומעת את ההתלבטות הקלה שלי, את ההיסוס בקולי העדין וכמו מתעוררת לחיים, 'תעזבי אותו. עכשיו.'
אני שומעת, אבל כמו מתוך חלום רחוק. אני מודעת לקיומה, אך לא באותה חיות בה הייתי נוהגת להרגיש… היא כמו רוח רפאים עכשיו, המרחפת במעגלים בתודעתי, לא אותה ישות חיה ותוססת שתפעלה אותי כאוות נפשה…
'ריין! תתנתקי! ריין!!!'
אבל זה כבר חסר טעם, קולה הולך ונימוג. היא הולכת ומצטמקת, בקרוב תיעלם…
'רק אני ואת. ריין…' לוחש קול שונה במוחי. קול שאני מזהה, קול שכל רצוני הוא לשמוע אותו לנצח; 'רק אני ואת… אני ואת… אני,' הקול מתחיל להתעוות לפתע, הוא הופך עמוק יותר, מקוטע ורוחש, 'ו…א-ת.'

זרועותיו של רום משתחררות. אני ממצמצת. אני שוב כאן, עומדת ליד העץ הכביר. היא שוב יושבת בשקט, נוכחת מאוד בתודעתי, וצופה – כמו שגמרה אמרה לעשות…
"חיכיתי לך," אומר לפתע רום בקול עדין ומתנגן, אף חיוך לא מבצבץ מבין שפתיו. הוא מעולם לא כרך את זרועותיו סביבי. "ועכשיו את כאן… עכשיו ולנצח, ריין. רק אני, ואת…"