אישיות מפוצלת – פרק שני

כשהיא משתלטת, לא קוראים לי ריין עוד, שמי נמחק כלא היה והאישיות המופנמת שבי מתפרצת כהוריקן ביום בהיר, גורמת להרג, לחורבן ולדמעות. נדמה ש- שש עשרה שנים של ניסיונות לריסון עצמי עודנה מעלות חרס בחכתן. בגלל שעד עכשיו, שום דבר לא עצר אותה מלתפוס בעלות על גופי ולתפעל אותו כאילו הייתי לא יותר מבובת חוטים הנתונה לחסדיה…
הרבה אנשים חשבו שהאלימות והרוע נובעים מתוכי, שאני פשוט ילדה עם בעיות ותסבוכות שאיש אינו יכול לפתור. ואף על פי כן הצלחתי לחיות בסתר, במחתרת במשך חמש עשרה שנים, אבל אז הם מצאו אותי. הם גילו את מקום המחבוא שלי וטענו שאני קטינה ולא רשאית לחיות לבדי בבית בו אין הורים או סמכות מבוגרת יותר ממני.
זו הייתה הפעם הראשונה בה נפתחה בפניי ההזדמנות ליישם את תרגילי הריכוז שהתאמנתי עליהם בכדי לכלוא אותה בפנים, אבל… זה לא עבד.
"את צריכה לבוא איתנו." אמרה העובדת הסוציאלית, מלווה בצמד שוטרים חסרי סבלנות. "אני לא אומר את זה שוב."
אני נענעתי בראשי, לא בגלל שלא הסכמתי אלא כדי לסמן לה שלא תוסיף לדבר. ידעתי על מה היא חושבת, אבל… 'הוא מחכה לך. הוא נמצא שם, יום ולילה…'
ניסיתי לברוח מהמחשבות שלה, אבל לפני שהייתי מסוגלת לעשות זאת, היא אחזה בי מבפנים וגרמה לי לשסף יותר גרונות משרציתי אי פעם לדמיין. אני ראיתי את זה מבפנים וצרחתי בזעזוע, אך מבחוץ… השפתיים חייכו בזדוניות, העיניים נצצו בהתרגשות רצחנית והידיים נספגו בדם ובנוזלי גוף אחרים…
כל זה עמד לנגד עיניי, יחד עם הלחישות המלטפות שלה 'אוי לא… מה הוא יחשוב עלייך עכשיו?' והצחוק המרושע הדהד בתוכי כגלי ים המתנפצים על הסלעים המשוננים…
כשהתעוררתי, הכל היה שקט. הצרחות והיללות נדמו והגופות הקרות שכבו לרגליי, מביטות בי בזיק אחרון של חלל ריק ומבועת. אני חושבת שמישהו שעבר באזור הציץ מבעד לחלון הרעוע אבל הוא ברח ואני הייתי יכולה לדמיין לעצמי מה הוא ראה. מה גרם לו לרוץ כל עוד נפשו בו; הוא ראה אותי. ילדה קטנה, שיערה ופניה נוטפות דם, עומדת בפנים מחייכות בעונג וערימה של שלושה גופות משוסעות לרגליה…

כעת, זה קורה שוב והעיניים שלי לא מצייתות לי יותר ולא מסוגלות להיעצם, הן נתונות בידיה. המנגנון שבתוכי נדלק והיא גורמת לי להרגיש את הנוזל החמים המכסה את זרועותיי – מכסה את כולי מכף רגל ועד ראש ואני לא חזקה מספיק. לא מסוגלת לעצור בעד עצמי…
"מספיק!" אני צורחת וצוחקת לחלופין.
"מספיק!" הקול שלי עטוף בפרצי בכי מקוטעים והתענגות מרושעת על חוסר השליטה שלי.
"מספיק."
החדר סביבי מתבהר באחת. המציאות חוזרת לרוגע המתון שלה והדמויות נעלמות.
הזמן קופא ואני ממצמצת פעם ופעמיים, שוב מרגישה שליטה, על כל חלק בגופי. כל סנטימטר של תפקוד.
אבל החדר לא לבן שוב. הוא מנוקד ומוכתם.
הצבע האהוב והשנוא. הצבע שמסמן את הקיום המפוצל שלי. אדום כהה ואכזרי.
אמרתי כבר שהרוע האנושי מצוי בכל אדם, באשר הוא?
כבר ציינתי שאני לא אוהבת לצאת החוצה כי אני לא אוהבת שבוחנים אותי?
כן… אני חושבת שכן…
אני משפילה עיניי אל הגוף השסוע והמרוטש של המטפל שלי ומנענעת בראשי בצער. "אני מדמיינת. אני יכולה לראות מה יקרה."
אבל יש דבר אחד, שאני לא יכולה לצפות מראש. אני לא יכולה לדעת מתי היא תחליט להופיע ולקחת פיקוד.
אני מרימה מבט אל המראה שתלויה על הקיר הנגדי ובוחנת את העיניים הריקות, את הפנים המבוקעות והמעוותות והשיער הדליל,
"עד לפעם הבאה…" אני מתאבלת ומתייסרת, "עד לפעם הבאה…"