אישיות מפוצלת – פרק שמיני

אחי הקטן פשוט עמד שם. עיניו נעוצות בי ואינן מרפות. ברכיי רעדו חזק כל כך עד כי איימו לקרוס תחתיי. רציתי לומר משהו, לקרוא בשמו מתוך שטף של זיכרונות על העבר שחלקנו, אך כל שהחליק מבין שפתיי היה יבבה חלושה ורוויה בפחד משתק.
היא נאלמה דום בתוך ראשי. לא בגלל שפחדה כמוני, אלא כי הייתה שבויה במחשבותיה – מתרוצצות על פני מוחי כנמלים. היא לא הבינה איך דבר כזה יכול לקרות. איך לא ידעתי מעולם על שאחי הקטן הוא זה שביצע את רצח בשלושת האנשים שראיתי באותו חדר מחריד…
אך בשעה שהייתה שקועה במחשבות, משהו קרה. מבין האפלה שמעבר לכתפו, נשמעו צעדים כבדים – קולם מתפשט על פני הארץ החרבה השרויה בצללים. רציתי לברוח. העיניים הבוהקות רשעות של אחי, שהיו עודנה נעוצות בי ללא תנועה, היו די והותר עבורי.
כשהצעדים התקרבו וקולם התחזק, חשבתי שאני עלולה לאבד הכרה. האימה הזדחלה לאיטה ופעמה בעורקיי עם כל תזוזה של הלב. היא עמדה שם, ערנית לאורך כל הזמן הזה ושמרה על חוטי ההכרה שלי לבל יינתקו ללא הכנה מוקדמת, היא רצתה לדעת מי עומד מאחורי הצעדים המאיימים, גם במחיר שפיותי.
כעבור מספר שניות שנדמו עבורי כנצח, יצאו מבין האפלה שתי דמויות נוספות, גדולות וגבוהות יותר מהראשונה. הם נעצרו כמה מטרים מאחורי אחי, אחד מכל צד שלו. כשראיתי באור הזעיר את פניהם, נשימתי נעתקה.
אלו היו גרסאות גדולות ומרושעות יותר, אומנם עיניהם חרשו צחוק אפל, אך התווים נותרו כשהיו, כשזכרתי שהיו. אלו היו הוריי. הם רק עמדו שם – שלושתם – והביטו בי, נעצו בי עיניים כאילו ציפו ממני למשהו שנבצר ממני מלהבין. הזמן קפא בתוכי וניצבתי מייבבת ורועדת לחלופין שעה שהכתה בה לפתע ההבנה.
היא הייתה כל כך בהירה. כל כך בטוחה במסקנה שצפה בראשה ועשתה דרכה אל שלי, שלא יכולתי לסרב להצעתה, לשקול את שגילתה ולאמת זאת.
היא הבינה, ואני חזרתי במחשבתי אל החדר האיום. אל הבדידות הלופתת, אל המחזה המבעית והעיניים הבוערות שקדחו בי חורים של קרע נפשי… כן, חשבתי לפתע, עיניי מתרחבות ונקרעות, אני מבינה עכשיו ונמלאת אימה חדשה, מביאה עמה צרחה מקפיאת דם ואני צונחת ארצה, קורסת אל זרועותיה של אדמה נוקשה בדמעות.
אני מבינה שבאותו החדר, צפיתי בילד ההוא רוצח לא אנשים זרים ומנוכרים. אלה את הוריי. את אימי, את אבי ובתורו, גם את אחי הקטן…
'זהו רמז. רמז נוסף,' היא לוחשת בפנים, אך אני שבורה ומפוחדת מכדי לשמוע. 'הוא יודע שאת מביטה בו. הוא יודע שאת חוקרת, הוא רוצה שתגלי מי הוא, הילד הקטן, אבל בדרכו שלו…'
כשהמילה האחרונה נפרדת לשלום משפתיה, שלושת הדמויות לוקחת צעד אחד קדימה בתזמון שקט ואימתני. קור מציף את ורידי. צמרמורות עולות ויורדות בגווי הכפוף. עוד צעד הם לוקחים לעברי.
"אני מצט… ערת…" אני מצליחה לומר בקושי. "ל… לא … י- ידעת…ת…י…"
אך הם ממשיכים ומתקרבים והיא צורחת באוזניי פקודה, הם לוקחים עוד כמה צעדים והיא מושכת עד הקצה את סף הכאב שלי, אני לפתע מבינה מה היא צורחת: 'קחי את העצם! תגעי בעצם – עכשיו!!!'
אני מגששת בידי ואוחזת בעצם הקשה, לופתת אותה כמו הייתה קרש ההצלה היחיד שנותר להשאיר אותי בחיים.
בבת אחת, העולם משתנה, אני נוחתת על ברכיי בעולם שלי, מתחת לבית הקברות העתיק.

הבוקר מפציע והשמש שולחת קרניה אל ידידה הרדום; העולם עודנו שרוי בשינה, אך עם בוא האור, נמתח הוא לאטו ונוגע ביצורים המאוכלסים בו כדי להעירם ליום החדש – מתלבש ומתנוצץ על פני מקורות המים האינסופיים.
הכפר הירוק נשאר בדיוק כפי שזכרתי שהיה. הציידים השכימו קום בכדי להיכנס אל היער ולחטוב עצים עם שחר, כשיחזרו לבתים, יתעוררו זה כבר נשותיהם ואש חמימה תתנצח באח עשויה לבנים.
עברו כמה חודשים מאז ביקרתי כאן לאחרונה, כניסתי מלווה בפרץ עז של רגשות. אני חשה געגועים והתרגשות… הלב פועם ונמס מאושר על הצעדים המהירים שיחזירו אותי מבעוד מועד אל בין זרועותיו של אהובי.
המילים האחרונות ששמעתי ממנו חוזרות ומתנגנות באוויר, כמו שימר הכפר את הזיכרון המתוק. אחז בו חזק וגמר אומר בלבו לשוב ולהתגשם משאחזור לפסוע על הדשא הרך והבוהק…
"אני אחכה לך, בימים ובלילות." עיניו של רום נעוצות עמוק אל תוך שלי. "לא אשן, לא אוכל, אקרב בליל געגועים את החליל אל שפתיי ואלחין מנגינה פורצת מהלב, עבור הימים בהם היית לידי, והימים בהם תשובי להיות שלי…"
מילים כה כנות, כה מחממות כשהלב קר ושרוי בכאב על המרחק… אבל אני כאן כעת, חשבתי. אני אחזור אל חיוכך החם, אחזור אל דרך חייך השקטה והמסתורית… אלמד, כבעבר, על התנועות בהן אתה מבטא אושר או כאב, על ההבעות הדקות שמסתמנות מעבר לתווי פנייך המסותתות בעידון ובהשלמה…
הוי רום, אתה עדיין מחכה, נכון? עדיין מקיים את מוצא פיך…
מיהרתי להחיש צעדיי, מניחה ללב להנחות אותי אל אותה גבעה קסומה בה ראיתי אותו לראשונה, בה נקשרה דרכי בדרכו. אני רוצה כבר להביט שוב בפניו, רוצה כל כך…
כשהיא רואה ושומעת כל זאת, היא חשה צורך עז להקיא. היא מקללת ומגדפת את רום ומכנה את שנינו במילים שאינן ראויות עבורי לחזור אחריהן… היא חורצת נמרצות שאי אפשר לסמוך עליו, שהוא בוגדני והפכפך ככל בני האדם ושאיני ראויה לו כלל.
למדתי עם השנים להתעלם ממנה, אך משהיא אומרת כרגע בקול שלא משתמע לשני פנים: 'הוא עוד יביא למותך.' אני עוצרת כמה צעדים מהשיחים שלפני הגבעה ונוזפת בה. אני נפגעת כל כך עד כי חושבת שלא אצליח להביט בעיניו של רום אחרי מחשבות בוגדניות כל כך אודותיו.
'טיפשה!' היא צועקת עוד לפני שאני מצליחה לפצות את פי, 'את חושבת שהוא כל כך מאוהב בך, שאתם נועדתם להיות יחד לנצח, מי אמר לך להיות כל כך סמוכה ובטוחה שהוא אכן מקיים הבטחתו, הא? מי אמר שהוא לא מצא לו נערת שעשועים אחרת להעביר איתה את הימים והלילות ולזרוק גם אותה בבוא העת? שמעי לי, הוא כבר לא מבזבז זמנו על לשבת ולחכות לך.'
אני כועסת כעת ופגועה, אך מחליטה לתת לעיניי להשיב לה על דבריה. מחליטה להראות לה את נאמנותו שלא נתונה כלל בספק. אני נחושה ופוסעת מהר יותר אל עבר הגבעה. מאני מגיעה אני עוצרת על מקומי בעוד היא מגחכת בשקט;
העץ העתיק, ענק ממדים, עומד איתן וכביר במרכז הפסגה – מכוסה דשא ירוק ורענן, אך לצלו אין אף נפש חיה. דמותו המוכרת, ספק יושבת ספק שוכבת של רום בגבו אל העץ, איננה.
לא ייתכן… בלתי אפשרי שהיא צודקת… הוא לא יכול – הוא הבטיח…
אך העיניים, אני יודעת, אף פעם לא משקרות.
תחושת צריבה עזה שורפת את לבי ומעלה אותו באש נקמנית של אכזבה מרירה. אני מרגישה נכזבת, אני מרגישה שבורה… אני מרגישה כאב חד כל כך, אני מרגישה…
עיניי נמלאות בדמעות.