אישיות מפוצלת – פרק שישי

"תפסיקי." נזפתי, אך היא רק צחקקה והמשיכה לנסות את כוחה. היא רצתה לראות אם תוכל לגרום לגוף לזוז אם תדחוף חזק מבפנים. כשעשתה זאת החזקתי חזק את גופי בעודי ממשיכה לצעוד, משתדלת בכל יכולתי להסתיר ממנה את העובדה שכמעט והצליחה להזיז את ידי.
רציתי לחשוש מכוחה ההולך ומתחזק אבל היא עמדה מנגד וצפתה בכל מחשבה חולפת לכן נדמתי והתחמקתי מן העצמות על פניהם חלפנו. העמקתי אל מרכז בית הקברות שם הייתי יכולה לשכב ולישון בשקט עד הבוקר. היא הייתה שקטה שוב, כמו שקעה בהרהורים. כעבור דקות ספורות רציתי לשאול אותה אם קרה משהו אך בדיוק אז היא בחרה להכות;
חוזק הפגיעה שלה מבפנים גרמה לזרועי להיזרק לימין ולפני שיכולתי להבין מה קורה כבר נתקפתי תמונות והבזקים.
ראיתי ילד קטן בהיר שיער, עיניו כחולות בהירות. הוא פסע לאטו על שביל סלול אל תוך יער עבות. אבד בפנים אך היה רגוע לחלוטין – הוא הכיר כל סלע ביער הזה, הכיר אותו כמו את כף ידו. עובדה זאת סתרה את עצמה אך ראיתי בראשו שרק כאשר הלך לאיבוד יכול היה לראות את הדרך בו חפץ מלכתחילה, ילד משונה…
דקירות חדות החלו לנקר בעיניי, לרגע ראיתי שוב את הדרך החשוכה שלי בבית הקברות ואז שוב שקעתי בזיכרונות מטושטשים ובהירים לחלופין;
הילד חייך בתום כשראה את כלי הנגינה המעוצב. כלי שכשניסיתי לגלות מה טיבו – נתקלתי במחסום יציב ועיקש. גם כשהחלו הבזקים על שנות חייו הבוגרים זה קרה, דבר שלא קרה זה עשורים. העצם בה נגעתי חשפה בפניי מעט, לא את כל המידע הדרוש בכדי לגבש זהות עבור המת. כל שיכולתי לגלות אודותיו היה מראהו כילד קטן, כלי הנגינה המסתורי שלו (שאפילו את צורתו לא ידעתי) והתמצאותו ביער האפל ההוא.
ההבזקים הסתיימו ואני נותרתי דוממת, נטועה על מקומי.
"ראית את ז – "
אך הבזק נוסף ואחרון קטע את דבריי, זיכרון חזק ועצמתי יותר מכל זיכרון אחר שחוויתי בחיי. הזיכרון הזה כמו הגשים את עצמו ושאב אותי אל תוכו; נמצאתי בחדר קטן וחנוק, ארבעת קירותיו צבועים ארגמן. משהו בחלל הריק לא הסתדר לי. הרגשתי את הנוכחות שהתקיימה בה אך נבצר מעיניי לראות אותה.
"מה לא בסדר במקום הזה…?" שאלתי ברעד. הפניתי את דבריי אליה באופן ישיר, אך היא לא הגיבה. ניסיתי לקרוא לה בלי מילים, אך היא כמו לא הייתה מעולם. זריקת זעזוע החדירה גלים של אימה בתוכי; היא אף פעם לא הייתה כה שקטה… מעולם לא פסחה על הזדמנות להכות בי כאב על חוסר הביטחון שהייתי מפגינה…
בפעם הראשונה בחיי, הייתי לגמרי לבדי.

פסעתי בחדר בחשש, דמעות פחד עומדות בעיניי. "זה בסך הכל ניסיון," מלמלתי שוב ושוב. "רק זיכרון…"
צרחה חדה חתכה את הדממה, התכווצתי ונסוגתי לאחור ביבבה שקטה. כעת הבטתי בחלל ומתוך האין הופיעו שלושה כיסאות עץ ריקות. לא גרעתי מהם עין, באוויר עמדה תחושה גוברת של זוועה שטרם נחשפה במלואה.
מצמצתי. פעם אחת ויחידה. משפקחתי שבריר שנייה אחר כך את העיניים, צרחות אימים פילחו את לבי ושלושה אנשים קשורים ומכוסי עיניים מילאו את הכיסאות. שלוליות של דם הופיעו לרגליהם ודמות עטוית ברדס כהה עמדה למולם, אפופת ערפלים.
רציתי לצרוח אך קולי קפא בגרוני ומעדתי בניסיוני שוב לסגת לאחור. קיפלתי את ברכיי תחתיי ובעיניים קרועות צפיתי באין ברירה בדמות הנמוכה כששחטה את בני האדם,
הזמן קפא. שני האנשים המבוגרים בכיסאות היו גבר ואישה – בני זוג. ואילו השלישי היה בנם בן העשר. גופותיהם הקפואות שברו בי את סכר הדמעות. הוספתי ללטוש עיניים בדמות המקפיאה, מפחדת מהרגע בו תניע איבריה לעברי. היא לא נעה, רק הוסיפה להביט בגופות.
הוסיפה להסתכל ישר לפניה מבלי להתחשב במה שקורה סביבה. ואולי… אולי היא לא יכולה לראות אותי? שאלתי ברעד, בתוך תוכי ציפיתי לתשובה עוקצנית, או מרגיעה אך דבר לא ענה לי. הייתי לבדי, נזכרתי. לגמרי לבדי.
כעבור עוד דקות נוספות, כבר האמנתי שזה בהחלט רק זיכרון ושהדמות הקפואה לא יכולה לראות אותי. שכנעתי את עצמי בכך, אך גם עם הידיעה הזאת לא יכולתי להביא עצמי לזוז.
המשכתי להסתכל עליה באימה, לפתע, היא סובבה ראשה בחדות ונעצה בי עיניים בוערות,
צרחתי.