אישיות מפוצלת – פרק שביעי

צרחתי הנוקבת הכריעה את העולם לחרדה. בני הכפרים שמסביב לבית הקברות שכבו ערים במיטותיהם, נושאים תפילה לאלים ולפסלים שישמרו עליהם מכל פגע. הצרחה הפרה את השקט ולא נתנה להם מנוח, היא קרעה את השמיים לפיסות פראיות של הבזקים לבנים ותהומות שחורים ככוונות זדון שעה שגשם זלעפות החל מצליף בארץ.
ושם, כמה מטרים מתחת לאדמה, עמדתי פעורת פה בעיניים קרועות, שבויה בזיכרון מצמרר שהעביר אותי על דעתי. בזמן שקצוות שפיותי הלכו והתרופפו עם כל שנייה שעברה, היא ניערה אותי מבפנים בעיניים בורקות נחישות. היא קראה בשמי פעמים ספורות וכשזה לא עבד, עברה להתעסק עם התודעה העכורה שלי. היא משכה וחתכה, ארגנה מחדש וקשרה את הסיבים הדוקרניים – שלא יפריעו בדרכי.
כשזה לא עזר, היא לא אמרה נואש, גם כשחשש מהיר מחשבה זחל אל ישותה ונגס בביטחונה, היא עברה לשיטה היחידה שהכירה עוד מימי קדם; כאב.
היא אחזה בשתי ידיה במוחי ובספירה לשלוש החלה לגדל את טפריה, הם ננעצו עמוק יותר ויותר אל לב המוח. היה עליה לעצור כשתגיע לליבה, אך היא לא עשתה זאת וכשקצות ציפורניה המושחזות נגעו בה הרגשתי שאני נמשכת ונשאבת חזרה אל המציאות, הרחק מהעיניים הבוערות, מארובותיהן הריקות…
היא התנשפה בהקלה. 'מה לעזאזל קרה שם?' שאלה בעניין.
לקחו כמה דקות עד שנרגעתי, הסדרתי את נשימתי וקרסתי אל הקרקע בכדי לספר לה, מתרחקת מן העצמות היבשות בהם נגעה משניסתה את כוחה. משסיימתי לדבר ללא קול, היא שקעה בהרהורים, אך לא לאורך זמן. 'תיקחי את העצם.' פקדה.
"מה?! השתגעת?! אני לא נוגעת בה!" צרחתי שוב וגררתי את עצמי על האדמה רחוק כמה שיותר מהעצמות.
'את עומדת לגעת בעצמות אחרות טיפשה…' הפטירה, עצרתי ברגע האחרון, לפני שגבי התחכך בעצמות הפזורות מאחוריי על הקרקע…
'לכי קחי את העצם. את אותה עצם, או שאכאיב לך.' איימה בקול נמוך ואטי.
נענעתי בראשי, היא תכאיב לי בין אם אעשה את זה ובין אם לא. ואני העדפתי שלא. אותו נער שחדרתי לזיכרונותיו היה אפל ומלא רוע. אולי לא בשנותיו הראשונות כשעוד היו עיניו כחולות ותמימות, אך יכולתי להישבע שכעת – גם במותו – הן אינן כאלה. הוא רצח, שלושה אנשים והחיוך המזוויע שלו כשהביט ישירות אלי, ירדוף את חלומותיי לעד. לא התכוונתי בשום אופן לצלול אל תודעתו שוב.
'את לא תגיעי שוב אל התודעה שלו.' אמרה באיפוק. 'את לא יכולה לצלול פעמיים אל אותה תודעה אם היא מסתובבת חופשי.'
מסתובבת חופשי? מעולם לא שמעתי על זה… תודעות חתומות שקבורות בעצמות לא יכולות להסתובב חופשי. הן לא קיימות בעולם האמיתי! הן קיימות בזיכרונות של אנשים – ככה אני מסוגלת לראות אותן.
היא נאנחה בשעשוע, 'את חושבת שאני לא יודעת את זה?' אך השעשוע שלה אחרי המילים האלו נעלם כלא היה. היא הפכה בין רגע קודרת ותוקפנית משאמרה 'משהו בתודעה הזאת לא כמו כולם. הזיכרון הנושם שחיית לפני כמה דקות לא היה סתם זיכרון. זה היה רוח של צלם האנוש לו הוא שייך. זה היה אחד מאותם מתי החיים.'
מה זאת אומרת 'מתי חיים?' מה זה?
היא סיכלה את רגליה ונעצה עיניים רציניות בצד הלא נכון של גלגלי העיניים שלי. ראיתי את זיק השנאה שעבר בעיניה כשאמרה 'מתי החיים הם בני הירח. הם תוצר של נקמה שהולידו בני האדם. יצור שתפקידו לרדוף אחר כל הנשמות שהזיקו בחייהם, ולהשמיד אותם.'
אם ככה… הילד ההוא שראיתי…?
'הוא לא מת.' ירקה. 'עדיין לא. הוא עבר התעללות בידי אחד מבני הירח. הם כנראה החדירו לו לראש מחשבות נקמה שלא היו שייכים לו, בטח זה מה שגרם לו לרצוח.'
אבל החיוך… העיניים הבוערות…
'קחי את העצם!'
הרעד חזר לשלוט בגופי, אך מבפנים היא אחזה בידי. הודיעה לי בלי מילים שהיא שם בשבילי והפעם – לא תעזוב.
ניגשתי לאותו מקום, שלחתי יד רועדת ובעיניים חצי עצומות בפחד, אחזתי בעצם הנוקשה. העצם שהחזקתי הייתה אפורה ומלוכלכת, אך בוהקת כמו אלפי נורות זעירות הבוערות בתוכה. 'זהו ניצוץ הנשמה שנותרה בפנים.' לחשה באוזניי. הנהנתי, מהופנטת מהמראה, עד כי הניצוץ החל לגדול ולהתעבות ולהקיף את גופי כמו היו אלה זרועות הפרושות לחיבוק. משסגרו על עיניי כל שראיתי היה אור בהיר ונוגה, בהיעלמו כל שנותר היה עשן מיתמר ונהרות של דם הזורמים לרגליי…
עיניי התרחבו מאימה שעה שהיא רק הביטה בנעשה במבט רציני וממוקד.
דממת אלחוט שררה בכל עבר, הדבר היחיד שהפיר אותה היה קול דק של התנשמות חלושה וקצבית. "מה זה?" לחשתי, עוצרת את היבבה הדקה מלפרוץ אל תוך העולם השחור, אדום והמפויח הזה. 'זה הוא.' היא אמרה לי ומשכה את שנינו קדימה לעבר הרחש.
ניסיתי להניא אותה מלעשות כך, קפואה מרוב פחד, אך היא התחזקה כל כך בזמן האחרון, עד כי הייתה לה האפשרות להשתיק את שליטתי ולתפוס פיקוד על הגוף והרוח. הרגשתי לכודה בין ההתקדמות אל הקול המרתיע לבין הפחד האיום.
'את הסכמת שאת רוצה לדעת מיהו!' הצעקה הנוקבת, רוויה בכעס ובתוכחה, קרעה את קרביי בפילוח ישיר וחד.
עוד כמה צעדים… הקול התחזק כעת והייתי יכולה לשמוע את ההתנשמויות הופכות מהירות יותר, חזקות יותר, כמו מרגישות בנוכחות החדשה שפקדה את עולמם…
"את ל…לא יכולה ל…להיות בטוחה שזה ה…הוא…" גמגמתי אך בקושי. אך היא ביטלה את דבריי בהינף יד ובדחיפה חזקה של גופי קדימה עד שכמעט וכשלתי.
אז, נעצרה. וחיוך רחב נפרש על פניה הזחוחות.
הבטתי קדימה. ראיתי זה כבר את שהיא ראתה, אך רציתי להיות בטוחה שזה אכן כך, לראות הכל דרך עיניים אנושיות שיעידו על האמת.
"אבל אתה מת…" לחשתי בדמעות אימה בזמן שילד אפוף חושך קם כשראשו מורכן. "אני ראיתי אותך, מת…"
הוא נשם ונשף בקצב מונוטוני. הוא לקח צעד אחד לעברי. משעצר, ראשו המורכן היה מוכן להתיישר ולחשוף בפניי את הפנים המוכרות, יבבה חמקה מבין שפתיי, מבעד לדם, לחתכים הזוועתיים ולעיניים חורשות הרע, זיהיתי אותו; אחי הקטן…