אישיות מפוצלת – פרק רביעי

כשהיא בחוץ, היא מוגבלת לפרק זמן של כשתיים – שלוש דקות לפני שהעולם הממשי יגבר על גופה חסר החיים. אך בזמן שהיא שם, כשגלגלתי פרוצה ודומעת טיפות של דם היכולות שלי לדבר, ללכת, להניע שריר הם חסרי תועלת.
כעת אני רק מביטה הישר קדימה, צופה בה מרחפת לעבר הנער – נטוע על מקומו, ככל הנראה מחכה לתשובתי או שהוא מוכה אימה, כך שהוא לא מסוגל לזוז, ממש כמוני…
היא שולחת זרוע דקיקה הנרעדת ברוח הקרירה ומחדירה אותה אל תוך ראשו, לאחר מכן היא מגששת בתודעתו ומרופפת את קצוות שפיותו, מתעסקת במוחו וגורמת לו לראות דברים שלא קיימים באמת.
בזמן שהיא עושה זאת, אני צועקת לו שאני מצטערת, שהוא חייב לברוח אבל מבין שפתיי בוקעות רק קולות מעוותים ומעוכים.
היא מסיימת וחוזרת לעבר גופי הדומם. היא מחליקה בעדינות אל תוך ראשי שוב וכשהיא מתמקמת בתודעתי, השליטה בגופי חוזרת לידיי ואני לוקחת נשימה חדה פנימה.
"לא היית צריכה לעשות את זה," אני מתנשפת ומביטה בנער הקפוא בזעזוע. היא מנידה בראשה, 'אני יודעת, אבל זה הרבה יותר כיף מסתם לשלוח אותם לדרכם.' היא אומרת בסיפוק. שבעת רצון מעבודתה ומוכנה לצפות בשעשוע במחזה דרך העיניים האנושיות שלי.
אני מניחה לעצמי לקוות שאולי היא טעתה איכשהו וכלום לא יקרה לנער, אך ברגע בו המחשבה חולפת בראשי אני רואה את שפתיו הופכות רפויות, עיניו הירוקות נוטפות החוצה את צבען וצובעות את דמעותיו בירוק. כשהתהליך נגמר אישוניו נותרות לבנות וחלולות, הוא נראה מנותק, אולי אפילו כבר לא בין החיים כשלמעשה הוא שבוי של תת המודע החולני שמשתולל בתוכו.
משחזרה היא אל ראשי, היא הייתה נגועה בתודעתו, לכן יכולתי לראות את המתרחש בתוכו. ידעתי שהוא צורח כעת בחוסר שליטה, צופה בי חותכת את צווארי ומגירה נחיל נמלים קטלניות שעד מהרה מוצאות דרכן אל רגליו ומתחילות לטפס ולכסות אותו…
"סליחה," אני מייבבת, "אני מצטערת…"
עיניו הלבנות נעות לצדדים במהירות מסחררת והוא "בורח" כעת, רחוק ככל יכולתו מבית הקברות העתיק. ואני מתייסרת שוב בצערי הנוקב, "אילו רק עשית זאת כשעוד הייתה לך האפשרות…"
'לא הייתה לך ברירה.' היא אומרת בזעם. היא תמיד כעסה על החולשה שלי – כך קראה לזה – כלפי אחרים. היו פעמים רבות כל כך שביקשתי ממנה להרפות, התחננתי שתפסיק להתאכזר כך אל אנשים אך היא הייתה תולשת פיסות מתודעתי, 'כאב תמורת כל התבכיינות' נהגה לומר. זה היה שינוי יחידי שראיתי שעברה. לפני כן נהגה להרצות לי על כמה שבני אדם בוגדניים ואינם ראויים להערכה שלי, לרחמים שלי. היא חשבה שאני טובה יותר מכל אחד מהם, אך הייתה לה שיטה שונה מהשאר להראות את זה…
אז, כשראתה שזה לא עוזר ונוכחה להבחין שהתאהבתי בבן אדם – עברה לשיטת ייסורים שגרמה לי לרצות למות, ולקחת אותה איתי…
כעת, היא שבה ללחוש: 'הייתי הורגת אותו במידה ולא היית מניחה לי לעשות כן. לא הייתה לך ברירה, תפסיקי לבכות.'
היא פקדה עלי לעזוב ואני ידעתי שתהיה צפויה לי תקופה קשה באם לא אעשה כדבריה, לכן הפניתי את גבי אל הנער כשאני לוחשת אליו שלושה מילים בודדות, "רק עוד דקה… רק עוד דקה…"
משתגיע לסיומה, הוא יהיה חופשי.
במחשבה זו פניתי חזרה אל הבור שכריתי באדמה, שלשלתי את רגליי לתוכו וקפצתי אל תוך החשכה.

היום בו פגשתי את רום היה היום הטוב ביותר בכל תקופת החיים שעברתי. באותם ימים הבית ההוא בו גרתי בשנים הראשונות היה מקום המסתור היחיד עבורי, אך להיות כלואה בו משך שליש מחיי המאיס עלי את החיים עד לכדי טירוף חושים.
היא הציעה לי רבות לפני כן לצאת משם, 'לפרוש כנפיים' כך נהגה לומר, לראות את מה שיש לעולם הגדול להציע עבורי, אך אני סירבתי. האשמתי אותה בכך שתתחיל לרצוח בני אדם לו רק תינתן לה ההזדמנות. היא מחתה בצחוק קולני ופיתתה אותי לעשות כן בכך שאמרה שבכדי למנוע זאת ממנה, לא נישאר במקום אחד למשך זמן, אלא נעבור, 'נצא יחד למסע נדודים'…
זה נשמע מרתק, אבל לא פרקטי. ההיגיון היה חזק באותם ימים, חזק מאשר הרצון המעקצץ. אבל אז… אז נזדמן רצח משולש אל סף ביתי… הם חשבו שהייתי הקרבן, אך אני ידעתי את האמת והייתי חייבת לברוח. כך זה קרה, היא עזרה לי למחוק את זיכרונותיהם של המעורבים בפרשה ולברוח כשבמוחי חולפת מחשבה עגומה:
"נכנסתי לבית ההוא בתור אישיות אחת ומגובשת וכעת אני יוצאת ממנו בעלת אישיות מפוצלת בגוף שלם אחד…"