אחי התאום הולך מתוך שינה

נכתב ע"י תומר כרמלי (גרסה מוקלטת קיימת ביוטיוב. פשוט חפשו את שם הסיפור 'אחי התאום הולך מתוך שינה' ביוטיוב וזה ישר ימצא לכם)

במשך ההיסטוריה מומחים האמינו כי תופעת הסהרוריות (הליכה מתוך שינה) היא פעולה טבעית ואנושית שהמוח שלנו מבצע. אמנם, אחרים טוענים כי הגוף לא נשלט ע"י המוח האנושי, אלא משהו אחר… משהו אפל יותר…

–

"נו.. סם, בוא נלך לישון. אין לי כוח לעוד פרק". אמרתי לאחי התאום.

שנינו ישבנו על הספה בסלון, אמא ואבא הלכו לישון, ומהחלון הגדול שבסלון שלנו כבר לא היה ניתן לראות את הירח כי הוא היה מעל הבניין שלנו – מה שאומר שהיה כבר מאוחר מאוד.

"לאלא דרו אתה חייב לראות מה קורה אחר-כך, אמילי בלבוש מינימלי בחדר עם הבחור הפריזאי הזה והם בטוח יעשו את זה, אני אומר לך!" סם אמר לי, ניסה לשכנע אותי להישאר ולראות איתו עוד פרק של 'אמילי בפריז' בנטפליקס. ושתבינו, היינו כבר אחרי שישה פרקים ברצף. הסדרה הזו גם ככה לא מעניינת אותי, ומחר בבוקר אני מתחיל מוקדם את הלימודים.

אבל אם להיות כנה? אפשר לראות שגם אותו לא מעניין כל-כך לראות את הסדרה, הרי הוא סיים אותה כבר והוא צופה בה איתי שוב. זו הסדרה היחידה בנטפליקס עם פרקים כל-כך קצרים שאתה לא מרגיש שזה נגמר. זה למה הוא הראה לי דווקא אותה, כי הוא רצה שאשאר איתו ער עד כמה שיותר מאוחר. כי הוא שוב פוחד מדי להירדם אתם שואלים למה?

טוב.. הכל קרה בילדות המוקדמת שלנו, ואני מתכוון ממש מוקדמת – בלידה. אני ואחי התאום, נולדנו אי שם בשנת 2000, אמא תמיד אומרת שזו היה היום הכי מאושר בחייה… אבל גם הכי קשה. אני יצאתי ראשון, נולדתי תינוק בריא במשקל טוב. אבל.. סם, לסם היו בעיות בלידה.

אחרי שאני יצאתי, הרופאים ניסו להוציא את סם, אבל הם לא הצליחו, ה… פתח משום מה נסגר. כאילו הגוף לא רצה למסור אותו לעולם. בכל מקרה… לקחו שעות ארוכות עד שהצליחו להוציא אותו.. וגם אז, כשהוא סוף-סוף יצא, הוא לא בכה כמו שאר התינוקות. בהתחלה חשבו שהוא נחנק ממי שפיר, או שנגרמה פגיעה מוחית, אבל הבדיקות יצאו נקיות. הוא פשוט לא בכה, כאילו משהו קרה לו שם. שמעתי פעם את אבא אומר על סם שהוא היה בטוח שהוא יצא משותק. אבל זה לא היה המקרה.. אף אחד לא ידע להסביר את זה.

אבל כפי שאתם בוודאי מבינים, סם שרד והגיע לבגרות. אבל הדברים המוזרים לא חדלו מלהיות בתוכו, כשהיינו זעטוטים, סם התפתח… מהר מהצפוי. בזמן שאני עוד זחלי על הרצפה ולעסתי קוביות, סם כבר למד ללכת על שתיים. גם כשלמדנו לקרוא, הוא הצליח לסיים פסקה בסיפור בזמן שאני בקושי הצלחתי להגות את המילה הראשונה. אז לא רק שלא נגרם לו נזק מוחי… ההפך.. המוח שלו.. היה מתקדם בצורה בלתי רגילה…

הרופאים הניחו שזה פשוט התפתחות קוגניטיבית מהירה או משהו כזה… אבל אני תמיד ידעתי שזה משהו שקשור ללידה המוזרה שלו. משהו קרה שם. וזה נכון, סם אמנם התפתח מהר. אבל נלוו לזה גם בעיות. מאז שהיה קטן הוא סבל מבעיות שינה, ולא מהסוג הקל של 'קשה לי להירדם', אלא דברים רציניים.. סם הולך מתוך שינה. זה דבר טבעי, אבל זה היה קורה לו כמעט כל לילה, מהילדות ועד היום הוא סובל מזה. ועם השנים הוא רק סבל מזה יותר ויותר.

בגיל 17, במסיבת יום ההולדת של שון מהשכבה, כולנו באנו לבית שלו למסיבה אל תוך הלילה. אחרי שכולם נרדמו שיכורים, סם קם באמצע הלילה, ומתוך שינה הוא הלך מחוץ לבית שלו והשתין לו על הספה במרפסת ושם ישנה לא אחרת מהחברה של שון. המוח שלו היה בטוח שאנחנו בבית שלנו אז הוא טעה בכיוון. זה היה משפיל. כולם צחקו עליו, שלא לדבר על זה ששון פוצץ אותו מכות עוד שנייה אם לא הייתי מגן עליו.

בכל מקרה אני מניח שהבנתם את הרקע… סם לא סובל לישון, ובזמן האחרון, זה גם גורם לנו לסבול. בלילות האחרונים הוא התחיל גם לדבר מתוך שינה… אף פעם לא הצלחתי להבין מה הוא אומר.. אבל זה הגיע לרמה של דיבור שוטף. ולא רק זה, הוא גם התחיל להראות הבעות פנים כשהוא הולך מתוך שינה, דבר שלא אמור לקרות מכיוון שהמוח לא מבצע הבעות פנים כלשהן במצב כזה. אה.. והדבר הכי מעיק.. הוא התחיל לפתוח עיניים, ואני לא מדבר על עיניי זגוגיות שבוהות אל החלל הריק, העיניים שלו אשכרה מתמקדות בדברים מסויימים.
אבל עם כל הקושי, זה אחי התאום, ואני אוהב אותו יותר מכל דבר אחר.

בכל מקרה, ישבנו שנינו באותו לילה מול הנטפליקס, סם רצה שאשאר איתו לפרק שביעי כי הוא פוחד לישון.

"סם.. יש לי רעיון" אמרתי לו. "אני אלך להביא שמיכות מהחדר שלנו ונירד… אההה כלומר נצפה עד סוף העונה. סבבה?"

"טוב". הוא אמר, יכולתי לשים לב שהוא עייף, זה למה אני מביא את השמיכות, כדי שנרדם מול הטלוויזיה, זו אחת הדרכים הכי טובות לגרום לו להירדם בלי פחד.

הבאתי את השמיכות ונשכבנו כל אחד בקצה אחר של הספה והוא ניגן את הפרק הבא… אחרי כמה דקות שמתי לב שהוא מתחיל לעצום עיניים.. ואז גם אני התחלתי לעצום עיניים. ואחרי כמה דקות, שנינו נרדמנו.

קמתי בבהלה אחרי כמה דקות מרעש חזק שהגיע מהטלוויזיה. אני פוקח את העיניים וקולט את סם, עומד מול הטלוויזיה הדולקת. הוא עומד צמוד אלייה, עם הגב אליי והפנים שקועות במסך. "ס..סם? מה קרה?" אני שואל אותו… אבל הוא לא מסתובב. הוא פשוט עומד שם, נוטה קלות ימינה, הידיים רפויות כמו זומבי והראש מוטה קדימה לכיוון המסך. "סם!" אני קורא לו, הפעם יותר חזק, אבל הוא לא עונה.

הוא כנראה הולך משינה… אבל הנה הדבר המוזר, אף פעם הוא לא התנהג ככה תוך כדי. איך לעזאזל הוא הדליק את הטלוויזיה וכיוון לערוץ אחר?! על המסך היה שידור חדשות, אבל זה נראה כמו מבזק חדשות לא בשידור חי, כאילו הוא שודר ממזמן. הפונט היה מרובע יותר והאיכות של הוידיאו נראתה כמו המצלמות רטרו האלה של שנות ה-80. ככל הנראה זה קטע ארכיון חדשותי מיוטיוב, אבל איך לעזאזל הוא הגיע לזה, ועוד מתוך שינה.

קמתי מהספה, וניגשתי בעדינות ובשקט אליו, הוא עדיין היה באותה פוזיציה, כשהתקרבתי לצידו יכולתי להבחין שהאישונים שלו התרחבו, והעיניים לא הסתכלו אל החלל אלא הן התמקדו במה שקורה במסך, כאילו הוא ער, אבל אפשר היה לראות שהוא לא. הפה שלו היה פתוח מעט בהבעת פנים מופתעת, כאילו הוא אשכרה צופה בשידור הזה מתוך שינה.

בשידור ראו תיעוד וידיאו ישן של בית פרטי גדול וסירנות של משטרה רבות במקום, השדרנים דיברו אבל הקול שלהם היה עם הפרעות סטטיות.. הם אמרו משהו על רוצח מפורסם שהמשטרה מצאה בבית המסתור שלו והרגה אותו במקום… אבל לא בדיוק הקשבתי לזה, הייתי יותר מודאג מאחי שהתנהג באופן מאוד חריג.

שמתי את שתי ידיי על כתפיו בעדינות ונצמדתי אליו כדי שהוא לא ייפול במידה ויתעורר, "סם… בוא. קום". לפתע הוא סובב לאט את הראש אליי, הוא בהה בי באותה הבעת פנים שהיה מול המסך, ואז לאט לאט האישונים שלו חזרו להיות רגילות, הוא שחרר את הפה ולפתע מעד כמעט. אבל תפסתי אותו. הוא התעורר ופקח עיניים.

"דרו.. מה.. מה קרה.. איפה אני?" הוא שאל.

"שוב הלכת מתוך שינה סם…" "אבל… מה…. למה יש לי שלט ביד?" הוא שאל, ואז שמתי לב שהוא החזיק את השלט של הטלוויזיה ביד… והוא אכן העביר את הערוץ ושם את הקטע ביוטיוב, מתוך שינה.
בחיי. זה לא קרה לעולם. ההליכה מתוך שינה מפתחת יכולות חריגות שהוא לא עשה לפני זה.

שמתי לו יד על הכתף, "שוב הלכת מתוך שינה אחי" אמרתי לו.

הוא שם את ידו על המצח ופלט אנחה… "אבל איך הגעתי לפה ושמתי דווקא את הסרטון הזה… אף פעם זה לא קרה לי דרו…." הוא היה נשמע מיואש ושבור. חיבקתי אותו ואמרתי לו "אני לא יודע סם… מחר נספר לאמא ואבא ונלך לדוקטור האריס שתבדוק אותך. אה ואחרי זה נוכל להמשיך לצפות ב'אמילי בפריז' עעעעד סוף העונה. סבבה?"

הוא פלט צחוק קטן… "אבל אתה שונא את הסדרה הזו", "נכון… אבל גם לך נמאס ממנה" אמרתי לו, שנינו צחקנו.

"קח את השמיכות ולך לחדר סם, אני אסדר פה ואבוא" אמרתי לו, הוא לקח את השמיכות והלך לחדר שלנו. שמתי את השלט במקום, ניקיתי את שאריות הפופקורן שנשאר על השולחן מהערב לפני ובאתי לכבות את המסך. הסרטון ההוא עדיין התנגן.. אותו מבזק חדשות ישן ומוזר. איך הוא ידע מה לחפש בחיפוש של יוטיוב? איך הוא הקליד לעזאזל מתוך שינה? ומי זה הרוצח הזה?.. (אנחה) היו לי הרבה שאלות על זה… אבל הייתי מת מעייפות. אז כיביתי את הטלוויזיה והלכתי לחדר שלי ושל סם, ושנינו נרדמנו.

למחרת קמתי מוקדם, הייתי צריך להספיק לאוטובוס של 6:30, היום הלימודים מתחילים בשעת אפס… איזה כיף. קמתי מהמיטה שלי, בצד השני של החדר סם ישן במיטה שלו. נראה ששארית הלילה עברה רגועה והוא ישן טוב. התארגנתי מהר ויצאתי מהבית לפני שההורים קמו. תפסתי את האוטובוס בדקה האחרונה והתכוננתי ליום הלימודים העמוס שלי.

סיימתי את הלימודים ב2 וחצי, בדיוק כשיצאתי מבית הספר קיבלתי שיחה מאמא, היא ביקשה שלא אסע הביתה ואבוא לקליניקה של ד"ר האריס, הפסיכיאטרית של סם. לקחתי אוטובוס לשם וכשהגעתי למקום, אמא שלי ישבה בחדר המתנה בזמן שסם היה בפגישה עם ד"ר האריס בחדר ליד. "בוא דרו מאמי, שב" אמא שלי אמרה לי ופינתה לי מקום.

"היי אמא, מה קורה? הכל בסדר עם סם?" שאלתי.

"הוא בסדר, רציתי פשוט שתהיה פה איתי.. קשה לי עם זה… הוא מדבר על זה עם ד"ר האריס" היא אמרה.

"על מה?"

"סם סיפר לי על מה שקרה אתמול בלילה… אתה ראית אותו נכון?"
"כן… לא הספקתי לספר לך בבוקר… הוא התנהג ממש מוזר אמא…"

"אני יודעת… זה.. מאוד חריג." היא אמרה, שמה על הכתף שלי יד ונצמדה אליי.

"אבל הוא יהיה בסדר.. הוא תמיד מתגבר" אמרתי לה, וחיבקתי אותה.

"אני יודעת דרו.. אבל… כל-כך כואב לי עליו.. הדברים האלה רק הולכים ונעשים גרועים יותר".

יכולתי להרגיש את הסנטר שלה על הכתף שלי רועדת, היא בכתה. הידקתי את החיבוק שלי ונשארנו שם למשך כמה רגעים.

אחרי רבע שעה, סם יצא מהחדר, הוא נראה חיוור מעט. "אמא.. ד"ר האריס רוצה לדבר איתך על זה" הוא אמר. "בטח חמוד.. תחכו לי כמה דקות בחוץ עד שאצא" היא התקרבה אליו, חיבקה ונישקה אותו ונכנסה לחדר.

אני וסם יצאנו החוצה, אל הפארק שהיה ליד הקליניקה. התיישבנו על ספסל זה ליד זה ובהינו באוויר.

"אז… איך אתה מרגיש?" שאלתי.

"ד"ר האריס אמרה שאני כנראה אצטרך לחזור לקחת את התרופות שלי" הוא ענה.

"די… איזה באסה.. מה בגלל מה שקרה בלילה?!"

"כן.. היא מאוד הופתעה לשמוע את זה ואמרה שזה חריג מאוד ושאני אצטרך לקחת כדורי שינה יותר חזקים"

שמתי לו יד על הכתף, "היי שמע, אני אומר שאחרי שאמא תצא ניסע שלושתינו לאכול בפיצרייה האיטלקית הזו הטעימה. מה אומר?"

הוא חייך, "זורם לי פיצה… אתה תמיד יודע לעודד אותי דרו"

חייכתי. "בשביל זה יש אחים, סמי".

פתאום, שמנו לב לזקנה שניגשת לעברינו בהליכה מהירה, היא הייתה נראת מבולבלת מעט וניגשה לכיווננו. היא הגיעה אלינו ואז פתאום התקרבה אל סאם.

"רו.. רוברט?!?" היא אמרה בגמגום לסם. שנינו נראנו מבולבלים.. "אממ גברתי? הכל בסדר?" סם שאל אותה. אני מיד נדרכתי.

"רוברט.. מה מי.. מה אתה עושה פה?" היא שאלה. "גברתי, לא קוראים לי רוברט" סם אמר, אני הצטרפתי "הכל בסדר גברת? את צריכה עזרה?". אבל היא התעלמה.

היא הושיטה יד לעבר סם, באה ללטף לו את הלחי. "רוב.. רוברט. אהובי אתה פה…"
סם מיד התרחק לאחור והזיז לה את היד בעדינות. "גברתי את מתבלבלת.. אני לא רוברט. אני סם".
"אולי הוא דומה לרוברט הזה?" שאלתי אותה.

היא מיד סובבה אליי את ראשה "על מה אתה מדבר??? תראה זה בעלי רוברט! הוא פה!" ואז הסתכלה על סם: "רוברט! זאת אני! סילייה, אשתך!" היא תפסה בלחייו של סם ורכנה את ראשה לכיוונו.

"אוקיי. עד כאן" הרמתי את הקול. תפסתי את סם ומשכתי אותו בכוח, הוא ניער את עצמו ממנה ושנינו ברחנו ממנה, היא נשארה על הספסל ובעודנו מתרחקים בריצה שמענו אותה צועקת "רוברט…. תחזור!!!"

(התנשפות) "מה לעזאזל האישה הזו רצתה ממני?!" סם אמר אחרי שברחנו משם.

"אין לי מושג אחי… כנראה יש לה דמנציה והיא מבולבלת" אמרתי.

"היא.. היא חשבה שאני בעלה… רוברט" סם אמר.

"היא בטח לא מזהה כבר אנשים.. אולי היית דומה לו" ניסיתי להסביר…

"איזה מוזרה היא…" סם התנשף…

"היי… אתה רוצה שנבדוק עם אבא לגבי זה?" שאלתי אותו. אבא שלנו עובד במחלקת המידע בתחנת המשטרה המקומית ויש לו בלפטופ מערכת עם הנתונים של כל האנשים שיש להם תיקים או שמטופלים ע"י הרווחה. כשהיינו קטנים, אני וסם היינו אוהבים להתגנב בשקט ולקחת לו את הלפטופ ולמצוא כל מני עבריינים.. זה היה מצחיק ומשעשע.

סם שאל "מה.. לגבי האישה הזאת?"

"כן.. חחח נברר מי זו ומי זה רוברט בעלה ולמה אתה כזה דומה לו" אמרתי.

"כן… באמת מעניין אותי לדעת" הוא אמר.

מאוחר יותר באותו הערב.. חזרנו הביתה אחרי הפיצה. היינו מפוצצים, אני וסם אכלנו כל אחד מגש שלם, אמא הסתפקה במשולש וחצי. בסביבות השעה 9, אבא שלי חזר מהעבודה. וכולנו ראינו איזושהי קומדיה-רומנטית בטלוויזיה. אחרי זה, ההורים הלכו לחדר לעשות… טוב אתם יודעים…

זה היה הזמן המושלם להציץ בלפטופ של אבא, בדרך כלל לוקח להם זמן שם. סם התגנב בשקט לחדר העבודה שלו ולקח את הלפטופ מהתיק של אבא. אני השגחתי. נכנסו לחדר שלנו ונעלנו את הדלת. פתחתי את הלפטופ והקשתי את הסיסמא למשתמש שלו, למזלנו, אבא שלנו די צפוי בדברים האלה, הסיסמא שלו כמעט להכל זה "סםודרו123" כן, אפילו למערכת המשטרתית המסווגת הזו.

נכנסתי למערכת והקלקתי על שורת החיפוש.

"טוב, אז אנחנו מחפשים מישהו בשם רוברט שדומה לך" אמרתי לסם.

סם הינהן, חיפשתי רוברט במערכת וצצו כמה מאות תוצאות. גאד… חבל שאין לנו שם משפחה.

חיפשנו במשך שעות… עברנו מתמונה לתמונה, המון גברים רנדומליים עם תיקים במשטרה, אחד עבד בתור ליצן שהטריד ילדים במסיבות יום הולדת, אחד נהג בשכרות ודרס אישה בהריון, אחד רוצח סדרתי שמת מזמן ואפילו אחד שגנב ממכולת ארגז שלם של קוקה-קולה… חחח כנראה הוא מאוד רצה קולה.

(אנחה) "זה לא עובד… אף אחד מהם בכלל לא דומה לי" סם אמר.

"כן הא.. כנראה האישה הזו סתם מבולבלת" אמרתי.

סם פתאום הסתכל עליי, "חכה רגע.. ה.. האישה! יש לנו את השם של האישה! אולי נמצא אותה ויהיה רשום שם פרטים על בעלה" הוא אמר בהתרגשות.

"צודק!" התלהבתי "מה השם שלה? היא אמרה לך…"

"וואי.. אממ… נו…. היא אמרה שהיא אשתו… אה! סילייה! קוראים לה סילייה" סאם אמר.

חיפשתי סילייה במערכת, צצו בערך 40 תוצאות, לא מפתיע, לא מדובר בשם נפוץ פה.

חיפשנו, והפעם מצאנו, מצאנו אותה. סילייה באנדי. זה השם שלה. מסתבר שהיא ישבה בכלא עד שנת 2018.

בדקנו את התיק שלה, היא בת 89, ללא ילדים ואלמנה. בעלה המנוח הוא רוברט באנדי, מת בשנת 1986. לחצנו על הקישור בשם שלו. וזה הוביל אותנו בחזרה לאחד מהרוברטים שעברנו עליהם קודם.

התמונה שלו לא הייתה דומה בכלל לסם, הוא היה נראה מבוגר, בן 60 לפחות, עם זקן שחור ושיער שחור ופרוע. היה רשום שהוא נהרג בשנת 1986. באתי לקרוא את הפרטים עליו.. אבל שנייה לפני זה

(רעש של ידית דלת) "סם! דרו! למה נעלתם??" זו הייתה אמא!

"שיט" לחשתי לסם "הם גמרו מהר".

סם מיד סגר את הלפטופ, והחביא אותו מאחורי הגב במכנס שלו. אני פתחתי את הדלת. אמא שלי נכנסה ושאלה אם הכל בסדר. אמרתי לה שאני וסם סתם דיברנו על דברים. היא הבינה.. תמיד היה לה חשוב הפרטיות שלנו. אבא שלנו התקלח וזה היה הזמן להגניב את הלפטופ בחזרה לתיק שלו מבלי שישים לב שנגענו בו. סם הלך בשקט לחדר שלו, אני השגחתי, החזיר את הלפטופ ויצא משם מהר.

"פיו…איזה מזל" הוא אמר

"כן…" אמרתי. אבל בפנים הרג אותי לדעת מי זה רוברט באנדי הזה, מה הוא עשה ומה הקשר לפאקינג אח שלי?

באותו לילה ישנו בחדר, למרבה ההפתעה סם נרדם מהר, כמו שאמרתי טרפנו כל אחד מגש פיצה, שזה 1600 קלוריות של גבינה שומנית ורוטב עגבניות שזה המון פעילות ואנרגיה שהגוף צורך. בכל מקרה, הוא נרדם די מהר… וגם אני.

באמצע הלילה… קמתי מנגיעה על הצוואר שלי, הרגשתי משהו.. שמשהו ליטף לי את הצוואר בעדינות, הייתי בתוך בהתחלה שזה יתוש אז נתתי שמתי את היד על הצוואר שלי…. אבל אז… הרגשתי קצות אצבעות נוגעות לי ביד, מנסות לגעת שוב בצוואר. (בבהלה) מיד קמתי והסתובבתי בבהלה לכיוון החדר.

זה היה נראה כמו סם, אבל משהו… עמד מול המיטה שלי, השמיכה מכסה את כולו, הוא עמד מולי והראש מכוסה השמיכה היה מכוון ישר. (אנחת רווחה) פיוו… אבל אז קלטתי שזה סם, ראיתי את קצות האצבעות שלו מבצבצות מלמטה… ישר נאנחתי… "סם מה לעזאזל, מה אתה נוגע לי ככה באצבעות" ואז נזכרתי שכנראה הוא שוב הולך מתוך שינה.. באתי לקום ולהוריד ממנו את השמיכה ולהחזיר אותו למיטה אבל אז:

"1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8 ,9, 10, 11, 12, 12, 12, 12, 12" קול כבד ושונה בקע מהשמיכה, והתחיל לספור.

"ס.. סם?" כל-כך פחדתי… בחיים זה לא קרה לו… לא ידעתי מה נמצא מתחת לשמיכה… אבל זה לא היה סם. זה לא נשמע ככה לפחות.

ואז, הוא בספרה 12, הוא פשוט נתקע עלייה וחזר עלייה, שוב ושוב, כמו תקליט שבור. הוא התקרב אליי יותר ויותר

"סם! תפסיק בבקשה! די!" דחפתי אותו והוא פתאום הוא נפל. הקול המוזר הפסיק, וחזרתי לשמוע את סם: "אחחחחח" הוא פלט מתחת לשמיכה, הוא הסיר את השמיכה מעליו, וזה היה הוא – סם – אחי התאום.

"סם! מה.. מה לעזאזל?? מה קרה לך עכשיו?" שאלתי אותו, עוד שנייה בצרחות.

"מה.. על מה אתה מדבר.." הוא מנסה לקום מהרצפה.

אני מיד קופץ לעזור לו, "הלכת מתוך שינה… נגעת לי בצוואר ויצא ממך קול… קול לא שלך"

הוא בהה בי, הוא הרגיש רע, "דרו.. אני.. אני לא יודע מה להגיד לך… אני לא עשיתי את זה".

הוא התחיל לבכות: "אני בחיים לא אעשה משהו שיפגע בך דרו.. אני אני מצטער אני אח נוראי, אני מצטער שאתה צריך לסבול את התופעה המוזרה הזו שיש לי…אנ.. אני מרגיש שאני לא שולט בגוף שלי לפעמים".

התכופפתי אליו: "היי לאלא, ואוו, תרגע אחי.." חיבקתי אותו "הכל טוב… אני לא כועס… אני פשוט לא מבין מה עובר עלייך.." הוא התרחק ממני ולחש "גם אני לא… אבל שתדע שאני בחיים לא אעשה שום דבר כדי לפגוע בך אחי".

"גם אני לא" טפחתי לו על הגב, ועזרתי לו לקום. "תקשיב, מחר ננסה לקבוע לך תור שוב לדוקטור האריס ותספר לה הכל, אני בטוח שהיא תדע להסביר או שהיא תכיר מישהו שיעזור לך". הוא הנהן.

במשך שעה ישבנו זה ליד זה ודיברנו על כל הדברים האלה.. אני אוהב את אח שלי ואני לא אתן לתופעה המוזרה הזו לפגוע בו. אני מתכוון לבדוק את העניין בעצמי. אחרי חצי שעה נוספת, סם חזר למיטה. החלטתי שאני חייב לקרוא עוד על הרוברט הזה, אולי זה יהווה לי קצה חוט למה עובר עליו, ואם יש קשר לקול הזה שבקע ממנו.

התגנבתי לחדר העבודה של אבא, סגרתי אחרי את הדלת ופתחתי את התיק של אבא, ושלפתי משם את הלפטופ והתחבאתי מתחת לשולחן במידה ואבא שלי ייכנס פנימה מסיבה כלשהי, אני כבר מומחה בדברים האלה. התחברתי מחדש למערכת וחיפשתי שוב את התיק של רוברט באנדי.

התחלתי לקרוא התיק שלו: "רוברט באנדי, היה רוצח סדרתי מסוכן. נישא לסילייה באנדי בשנת 1955. הוא נהרג בשנת 1986 כאשר כוחות משטרה איתרו אותו בבית המסתור שלו. הוא מואשם ב-12 סעיפים פליליים של רצח מדרגה ראשונה. הוא רצח 12 אנשים בין השנים 1963 ל1986, שיטת הרציחות שלו הייתה חניקת הקרובנות שלו דרך צווארם, בגלל היותו איש רחב עצמות, ידו הייתה מספיק גדולה בשביל שתוכל לחנוק את צוואר הקורבן ואז לשבור אותו. אחרי מותו, אשתו סילייה קיבלה מאסר עולם על קשירת קשר ברצח, אבל שוחררה בשנת 2018 בגלל גילה המופלג ואין לה עבר נפשי".

מה לעזאזל…. זה… זה ממש מזכיר את הדברים שסם עשה… השידור טלוויזיה שהוא צפה בו… היד על הצוואר.. הספרה 12… והאישה הזו.. היא לא הייתה חולת נפש… אני.. אני חייב להגיד לס-

-דפיקה על הדלת-

פתאום דפיקה על הדלת של חדר העבודה קטעה אותי… פאק… אבא שלי עלה עליי… סגרתי את הלפטופ ובאתי לפתוח את הדלת… אבל אז…

"12, 12, 12,12"

שמעתי את זה שוב… את הקול שלו… של רוברט באנדי….

"סם???!!!" צרחתי "די תפסיק!"

אבל נזכרתי שהוא הולך מתוך שינה והוא לא ישמע אותי

"אמא!!! אבא!!!!" קראתי בקול.

פתאום הקול מאחורי הדלת אמר "אין לך מה לקרוא להם יותר, הם כבר לא איתנו"

פתאום הדלת נפתחה, זה היה סם… אבל משהו בו לא היה בסדר.

הוא נטה לצד, והלך עקום, העיניים שלו פזלו ובהו בחלל והפה שלו חייך… ומהידיים טפטף דם לא שלו

"ססססס..ססס.. סם?!!!"

פתאום, הפה של סאם התחיל לזוז וממנו נשמע אותו קול:

"אין סם… מעולם לא היה סם… סם מת בלידה… ובמקומו אני חזרתי. רוברט.".

"סם… תפסיק… זה לא מצחיק" אמרתי לו, נצמדתי לפינה של החדר, סם, או מה שזה לא יהיה, התקרב אליי, העיניים שלו פתאום התמקדו בי, הוא רץ לכיווני בצליעה וחייך:
"הגוף אולי של סם… אבל הנפש.. הנפש תמיד הייתה שלי"

פתאום הוא קפץ עליי, ואחז בי חזק, תפס לי בגרון וחנק אותי..

זה לא הרגיש כמו היד של סם… היד הזו הייתה הרבה יותר גדולה וחזקה…

אני לא יכול לזוז, נחנק למוות, בנשימותיי האחרונות אני שומע קול מעומעם:

"14,14,14,14….. 15!"
(רעש של שבירת צוואר).

סוף.