אחותי לילי- ( תמשיכו לבד. )

עמדתי באמצע שום מקום, והתקווה האחרונה שלי הייתה שביל עפר נטוש שניצב במרחק כמה צעדים ממני.
'רק עוד קצת…' חשבתי לעצמי. השעה הייתה שעת צהריים, והשמש הקופחת הלמה של ראשי,בשמיים ללא עננים. 'את יכולה, אורה… רק עוד קצ….' ומחשבתי נקטעו.לפתע איבדתי תחושה בגופי. הכל נהיה שחור.שמעתי משהו נופל על הכביש – זאת הייתה אני. לא יכולתי לעשות דבר מלבד לשמוע את לבי פועם באטיות. ניסיתי לזוז, שילחתי את הפקודות בראשי אל אברי – אבל זה כמובן לא עבד… ואז הבנתי משהו; שביל העפר לא היה שביל- הוא היה כביש! שמעתי משהו מתקרב… ואז פקחתי את עיני.שכבתי על המיטה שלי והכל היה כמו תמיד.השמיים היו שוב מלאי עננים. שמעתי את אמא מטיפה לאחותי הקטנה שזה לא בסדר לעשות כאלה דברים לאורה…. רגע.. על מה היא מדברת?! מה לילי עשתה לי הפעם?! קמתי מהמיטה בזריזות. ירדתי המדרגות, ולילי עמדה שם, שתי צמות, כמו מלאך. אבל הדבר היחיד שהראה שהיא שטן, זה שמה שבאת הוא, היא הייתה אדומה, עקבות של משהו אדום על לחייה, ומה עוד? חיוך זדוני, וסכין מאחורי גבה, מוחזק ביד.

שיט!