אדון הצללים חלק א'

איך היה נראה העולם בלי צללים, פחות מפחיד, יותר מפחיד, יותר יפה, פחות יפה. הרחובות היו מוארים או חשוכים, בוא ניצור עולם דמיוני ובו נשים איש דמיוני. עכשיו נראה מה הוא רואה ומרגיש, נקרא לו אדון הצללים טוב, אז בואו נתחיל.
קמתי בבוקר, או בלילה, הייתה חשכה מוחלטת אז לא יכולתי לראות כלום. בדקתי את המדף או שזה היה הארון הקטן שלי? לא משנה, חיפשתי שם את השלט של הטלוויזיה, להדליק אותה לראות מה קורה, הדלקתי בגלל שהיה לילה אז הטלוויזיה גם היא הייתה באור פנסים קלוש בעיקר שמענו את התוכניות כמו סיפור, אחרי בערך חמש דקות, היה אור פתאומי וחזק. עצמתי את עיניי לכמה שניות ואז פתחתי במצמוצים מהירים. ואז הכל היה מואר, בטלוויזיה ראו רק ניצוץ בוהק של אור.
ירדתי למטה והכנתי ארוחת בוקר, והייתה לי מין הרגשה שמישהו עוקב אחרי שמישהו נועץ בי מבט ורושם כל פעולה.
לצערי הייתה את תקופת החורף, אך למזלי הגשם התחיל לפני שיצאתי מהבית ולכן נשארתי בבית החמים והנעים שלי. ישבתי על הכורסא הכתומה שלי עם כוס תה בצבע תכלת וקראתי עיתון לדעת מה קורה. יש צלמים שמצליחים לצלם במאית שנייה שיש, גם אור וגם חושך ואז יש תמונה אמתית, אומנם בשחור לבן, אבל תמונה שרואים בה את הפרטים. לרוע מזלי, חזר החושך.
לא הספקתי לעלות לחדרי אז ניסיתי לישון בישיבה על הכורסא, אך כמובן שלא הצלחתי. פתאום שמעתי משהוא נופל משהוא גדול, מעץ הבנתי שזה הדלת. מישהו נכנס, הוא זרק משהוא.
כנראה רימון כי הוא התפוצץ והעיף אותי לצד השני של החדר.
צרחתי בכאב. רגלי הימנית נשברה ובידי השמאלית נתקע מוט הברזל של הווילון.
דם זלג מפי וכול גופי שרף ודאב.
הכאב החד התגבר עם כל שנייה שעברה.
צרחתי ובכיתי, לא רק בגלל הכאב מהפצעים, אלא גם בגלל היאוש הגדול של לחיות בעולם כזה נורא. מהשנאה לאלוהים שתקע אותי בעולם כזה אכזר.
פתאום שמעתי צעדים חשבתי שניצלתי. מישהו כאן לעזור לי.
או שמא זה האדם שפוצץ אותי?
בכול אופן, קיוויתי לטוב.
כול כך שמחתי כשצדקתי. היה שם איש. הוא נשא אותי אל מחוץ לביתי על כתפו, עם יד אחת. הוא הניח אותי על האדמה, כבר לא ידעתי עם הוא עוזר לי, או הורג אותי.
היה לו מעין מבט כזה. כמו ניצוץ שחור בעיניו.
יכול להיות שבעצם הוא קובר אותי??
הוא ירה ירייה בודדה בחזי (החזה שלי), ואז היה לי ברור הוא הורג אותי.
כאב חד פילח את כל גופי ברגע שהכדור פגע בי.
כבר הייתי פצוע אנושות, מה עוד הוא רצה?
כל מה שעבר לי אז בראש היה מילה אחת: למה.
עם כל נשימה כאב לי יותר, הוא ירה עוד כדור רק הפעם בכתפי, למה אלוהים? למה?
במה חטאתי? מה עשיתי לא טוב, תגיד לי!
בקושי רב, לחשתי בקול מחוספס "למה?.." והשתעלתי דם שנזל על סנטרי וטפטף על חולצתי המטונפת.
הוא ענה לי בתשובה המנומקת, המסברת והמוצדקת ביותר "ככה".
ואז לא שמעתי ולא הרגשתי יותר כלום.
————
שלום לכם, זה שוב אני, הכותב.
בוא ניקח את האיש ונשים אותו בעולם רגיל עם צללים, רק הפעם ניתן לו את הכוח גם לשלוט בהם ולהשתמש בהם.
טוב, אז בואו נתחיל עוד פעם:

המשך יבוא…