דלת מול דלת

דלת מול דלת מאת: ואגו. ח

כמידי בוקר התעורר לצלילי מוזיקה שבקעו מרדיו-שעון-מעורר, לולא כן היה ישן לפחות עוד שעה. תכונה של רווקים שאין לצידם מרפק שחובט בצלעות.
בצאתו מהבית חשב פעם נוספת על הכל מהתחלה. הפעם שיכנע עצמו סופית שלא פסח שום מטלה, מהמטלות שעליו לטפל בהן במשך היום. במקום עבודתו מחוץ לעיר, ממש לא אהבו איחורים והוא שנא שיחות התרעה בנושא זה.
כהרגלו ביצע במיומנות את פעולות הבוקר החוזרות על עצמן בכל ימות השבוע, למעט שבתות וחגים. שטף את הכלים המעטים ששימשו אותו בארוחת הבוקר, אסף את תיקו, משקפי שמש, מפתחות, טלפון נייד, וארנק. הוא נעמד מול מראה ליד דלת היציאה לודא בפעם האחרונה כיצד יראה בעיני אחרים ויצא.

את הדלת נעל אחריו בדיוק בזמן שהשכן מהדירה ממול יצא מהבית. ממש באותו הזמן.
הם כמעט הושיטו יחד אצבע אל כפתור הזמנת המעלית, תוך כדי :
"בוקר טוב."
"בוקר טוב מאד גם לך."

כפתור המעלית הבהב כסימן לכך שהמעלית בתנועה, והם המתינו משתדלים לא להראות סימני חוסר סבלנות, כמו שני שחקנים במשחק פוקר.
המעלית הגיעה.
"בבקשה."
"בבקשה."
התווכחו כמתחרים מנומס יותר, או מי מבוגר יותר.

הדלת האוטומטית החלה להסגר אחרי שנכנסו, כפתור מספר "3" דלק, והשכן ממול מיהר ללחוץ על כפתור הקרקע. שניהם חשו את התחושה המוזרה של חוסר משקל. לא חוסר משקל ממשי, אבל כאילו כפות הרגליים צפות מעל רצפת המעלית.

השקט הפתאומי התחלף ברעש מחריש אוזניים, יחד עם תחושה של: 'אני הולך להתעלף'.
לשניהם הייתה תחושה זהה.

עבר זמן. המעלית הייתה התקועה בתחתית הפיר. חברת המעליות שהוזעקה על ידי שכנה בעלת תושייה. הם הצליחו להתגבר על פתח החירום בתקרת המעלית שלא נפתחה מאז הותקנה.

מכבי-האש הגיעו.
כולם פינו דרך לאשה שירדה מרכב הכיבוי.
היא נכנסה לפיר המעלית. כל תנועותיה הביעו נחישות זריזות ומיומנות.
"תתקשר למהנדס הבטיחות". הורתה לגבר לבוש במדי חברת המעליות
"כבר התקשרנו." ענה בנימת, 'אנחנו יודעים מה תפקידנו גם בלעדייך'
"שיט” – לחשה גילי לעצמה – "פה כבר אין מה לעשות. העסק גמור"
היא לחצה על לחצן המיקרופון המשתלשל מכתפה ואמרה :"מוקד כאן עשרים ושלוש. יש לי כאן שני גברים מתים. לשניהם סימני דם מהפה, מהאף ומהאוזניים. אולי מעוד מקומות, אבל אני לא רוצה להזיז. אני נותנת לצוות מד"א להיכנס, אבל אחד למיליון אם יש להם מה לעשות. המשטרה בדרך?"
"תוך דקה הם אצלך."
"אז אני נותנת להם שיבדקו אולי אני טועה ואפשר להציל אחד מהם"
"ברור, ונרשם עבור"
"כאן עשרים ושלוש סוף"

היא העלתה עצמה החוצה. "איזה חרא להתחיל ככה את הבוקר", אמרה לכבאי שחלפה על פניו וניגבה את מצחה בשרוול הכחול.