ישנוני

זה התחיל בקטנה, כמעט בלי ששמתי לב. מכירים את זה שאתה הולך לישון, ולוקח לך כמה דקות להירדם, כאילו שאתה עובר ממדינה למדינה אבל מתעכב במכס ? אם אתה מאוד עייף, זה לוקח כמה שניות. אם אתה לא כל כך עייף, זה יכול לקחת אפילו רבע שעה. מזה זה התחיל. בדיוק מזה. בהתחלה לא הייתי מודאג. אפילו לא שמתי לב. אני זוכר רק שהיה איזה לילה, שפתאום הבנתי, שאני מסתכל על התקרה במקום לישון, ואז הבנתי, שבשבוע האחרון לוקח לי בערך 20 דקות להירדם. כל יום. כל פעם. 20 דקות.
כשהייתי קטן, אמא שלי אמרה לי פעם, שרק שנתם של אנשים רעים נודדת. אני לא בן אדם רע. אני כמו כולם. יש לי דירה משלי ועבודה משלי. אני אפילו תורם ל"אקים", כשהמתרימים שלהם דופקים לי בדלת. אני אפילו שומר את הקבלות בקופסת נעליים ישנה מתחת לארון בסלון. חברה שלי לשעבר, נעמה, אמרה לי, שזה סוטה לגמרי, ושאף אחד לא שומר קבלות, אבל היא כבר עזבה די מזמן. היא היתה בן אדם רע.
אחרי בערך 4 חודשים הגעתי כבר לשעה. בשעה הכוונה לשעה שלמה שהייתי מסתכל על התקרה עד שהייתי נרדם. שעה זה כבר די הרבה זמן. תסכימו איתי, שאם הייתם מתעכבים שעה במכס, הייתם מתעצבנים. אני חושב, שבערך אז התחלתי לקום מהמיטה. הבנתי שאני לא עייף, ואני לא אוכל להירדם. זה היה די כיף למען האמת. יכולתי לקרוא עוד פעם את העיתון, ולוודא שלא שכחתי לקרוא אף שורה. אני תמיד קורא כל מילה בעיתון. אימא שלי אמרה לי שזה חשוב, חשוב מאוד.
אחרי חצי שנה הגעתי כבר לשעתיים. זה היה קשה, כי ב – 06:00 הייתי צריך לקום לעבודה. התחלתי כבר להירדם בבית, בעבודה, באוטובוס, בכל מקום. הבוסית שלי, דליה, קראה לי לשיחה. היא שאלה אותי אם הכל בסדר אצלי, ואם אני צריך עזרה. היא הסבירה לי, שאני לא יכול להירדם ככה, ושאנשים מחכים בתור, וצריכים שירות. לעזאזל השירות. לעזאזל דליה. היא תמיד חיפשה אותי. מכירים את זה, שמישהו כל כך שונא אותך, שהוא רוצה להתנקם בך ? זאת היתה דליה, ותאמינו לי, בלי סיבה. בלי סיבה המכשפה הזו חיפשה אותי. היא רדפה אחרי. ראיתי אותה אפילו פעמיים ברחוב, עוקבת אחרי.
כשהגעתי לשעתיים וחצי, התחלתי עם הקפה. קניתי כזה ספל תרמי ב – 9.90 ש"ח במבצע בסופר. שילמתי במטבע של 10 ש"ח, ובדקתי טוב טוב, שהקופאית נותנת לי 10 אגורות ולא 5 אגורות. אמא שלי אמרה לי, שכולם תמיד מנסים לרמות אותך, ובכסף זה בכלל נכון. אבא שלי שתה המון קפה. הוא גם עישן המון. לי הוא תמיד אמר, שזה כי אימא כל הזמן צועקת עליו, והוא היה קורץ. אף אחד לא צועק עלי. אף פעם.
אז התחלתי לשתות כמו אבא, מהספל התרמי שלי, לאורך כל היום, וזה עזר. הייתי יכול לתפקד טוב יותר. חייכתי לאנשים, ודיברתי איתם, אבל לא ממש הקשבתי. נראה לי, שאפילו הכלבה הזאת, דליה, היתה מרוצה יותר, אבל אני לא הייתי מרוצה. התחלתי להיות עייף, ממש עייף. מכירים את זה, שאתה כל כך עייף, שאתה אפילו לא יכול לישון מרוב עייפות ? זה היה המצב.
ב – 3 שעות הלכתי לרופאה שלי. לא סבלתי אותה. היא צבעה את השיער לאדום-כתום כזה, וזה לא התאים לשאר הצבעים במשרד שלה, וגם לא לצבעים של שאר האנשים בבניין. זה עצבן אותי, עצבן אותי מאוד. למרות הכל, ניסיתי להיות נחמד אליה. עניתי לה לכל השאלות, ועשיתי את כל הדברים הדבילים שהיא ביקשה. נשמתי עמוק, שכבתי על הגב, והסתכלתי על קצה האצבע שלה בלי להזיז את הראש, אלא רק את העיניים. בסוף היא התחילה לזיין את השכל, בדיוק כמו דליה. היא התחילה לשאול אם הכל בסדר בחיים שלי, ואם יש דברים שמטרידים אותי. אמרתי לה, שיש המון דברים שמטרידים אותי, אבל זאת לא הנקודה בכלל. בסוף הכלבה הזאת הציעה, שאני אלך לפסיכולוג. רופאת אליל. גם כן חיפשה אותי, בדיוק כמו דליה. כל מה שרציתי היה איזה כדור, אבל היא היתה חייבת לדחוף את האף הגדול שלה פנימה. היא בטח חשבה, שאני בן אדם רע. אני לא בן אדם רע. אפילו אימא שלי אמרה את זה כשהייתי קטן.
טרקתי את דלת המשרד של הרופאה, והלכתי משם. כולם הסתכלו עלי, אבל לא היה לי איכפת. כמו כולם, הם בטח שנאו אותי.
את הפיתרון מצאתי לבד, ממש במקרה. ישבתי על הכורסא מול הטלויזיה. (הכורסא בסלון היא ממש מול הטלויזיה. אפילו בדקתי את זה פעם עם סרט מדידה.) היה כבר אחרי חצות. הייתי לא ממש עירני, ולא ממש ישן, ממש כמו בקטע הקטן הזה במעברי גבול אחרי שעברת ביקורת דרכונים במדינה אחת, ואתה הולך כמה מטרים עד לביקורת דרכונים במדינה אחרת. לא הייתי בחו"ל אף פעם, אבל אבא שלי סיפר לי פעם איך זה. אבא שלי נסע המון. אולי בגלל זה אני לא מתגעגע אליו. זה תמיד נראה כאילו הוא נסע. אתם מבינים, אני לא בן אדם רע. אני כמו כולם.
בכל אופן, ישבתי מול הטלויזיה, ופתאום הבנתי, שאני מסתכל על איזה סרט סוג ב'. היה שם איזה שוטר, והוא נתן סטירות לאיזה מישהו קשור לכיסא, תוך כדי שהוא צועק אליו שאלה. המישהו הזה צרח, שהוא לא יודע, אבל השוטר לא האמין לו, והמשיך להכות אותו. אני זוכר שאמרתי לעצמי, שסוף סוף מישהו מצליח לפתור בעיה. סוף סוף למישהו יש פיתרון, ויש סדר. ידעתי, שהשוטר ימשיך להכות את האיש הקשור עד שהוא יענה לו תשובה. זה היה ברור לגמרי, פשוט, מובן ומסודר. השוטר ידע מה לעשות, ואף אחד לא יפריע לו להשיג את התשובה. כל היתר לא חשוב, לא הדודים, לא המשפחה, לא החברים, ולא העבודה. אף אחד לא יגיד לו מה לעשות.
הדבר הבא שאני זוכר הוא שקמתי בבוקר. נרדמתי מול הטלויזיה. איחרתי באותו יום לעבודה, אבל זה היה היום האחרון לאיחורים, כי גם אני הבנתי מה צריך לעשות.
התחלתי לתפוס כל מיני דברים קטנים, ולענות אותם עד שהם מתו. זה לא כל כך שינה מה. ג'וקים, עכברים, חתולים, כלבים. כל דבר חי הספיק לי. זה היה כל כך פשוט. כל כך מסודר. היה ברור שהם ימותו. אפילו לנקות אחר כך את כל הבלגן היה תענוג מזכך, והכי כיף, הכי כיף, שחצי שנה אח"כ ישנתי כמו בן אדם. 8 שעות בלילה. אפילו דליה היתה מרוצה.
כבר שלושה חודשים שאני עוד פעם מתקשה לישון, אבל זה בסדר, כי אני יודע את הפיתרון. אני די עייף כרגע, אתם יודעים, כמו הפקידים האלה במכס, שעובדים לפעמים משמרות כפולות. למרות שאני ישנוני, אני יודע מה צריך לעשות. בעצם, אני מאוד עייף עכשיו. לא נראה לי שכלב יספיק. נראה לי שהפעם אני אחפש משהו גדול יותר.