משעמם פה רצח

העט
"אתה רוצה עט?" שאל אותי האיש הזקן הגידם המצומק והמקומט שמסריח מבננות רקובות באמצע הרחוב ליד דוחן למכירת חפצים. "מה, סתם עט?" שאלתי. היה לי מוזר שאיש זקן שאני לא מכיר יבוא אליי ברחוב וירצה לתת לי עט. אימא שלי הייתה אומרת שיש בעט פצצה או שיש בו גז רעיל שהורג אנשים והייתה מאשפזת אותי בבית משוגעים כדי שאני לא אדבר עם אנשים ברחוב. "שיהיה לך עט לבית ספר." אמר הזקן והוציא מהכיס עט כדורי אדום כולו. "בחינם?"
"בחינם בחינם. קח קח, זה עט, במילא אני לא יכול למכור אותו." אמר "תביא ת'קלמר שלך, אני אשים לך ת'עט." זה עט יפה; יש בו משהו מושך, וקשה להוריד ממנו את העיניים. היה לנו מבחן במתמטיקה באותו יום. לא למדתי ואני גרוע במתמטיקה. אבל, למרבה ההפתעה, הצלחתי לעבור אותו עם ציון 100.
אני בטוח שזה בזכות העט. שמרתי אותו טוב בתוך התיק, כי הוא הפך להיות עט המזל שלי: כל מה שכתבתי איתו היה נכון, מצליח, ושובה לב. כל לילה המשכתי לכתוב איתו דברים, כי ידעתי שלא יהיה אפשר להתעלם מהם. נהייתי אובססיבי כלפיו. שמרתי אותו קרוב עליי. התחלתי לדבר עליו כמו בן אדם. יכול להיות שאימא שלי צדקה כשהיא אמרה לי לא לקחת מתנות מאנשים זרים. הלוואי שהייתי מקשיב לה.

לילה אחד, שמעתי רשרוש מתוך הילקוט. פתחתי את הילקוט וגיליתי שהרעש מתוך הקלמר. פחדתי, שזה איזה מכרסם שהצליח להשתחל לי לתוך הקלמר. הוא יהרוס לי את העט. פתחתי מהר את הקלמר!
"אאאאאך" צרחתי. משהו דקר אותי בעין. אימא שלי לא שמעה כלום, היא יושנת עמוק מדי.
פתחתי את העין הבריאה שלי. וראיתי את העט. מרחף באויר. בלי שום דבר שמחזיק אותו.
התהפנטתי מיופיו של העט עד שהוא דקר אותי בראש ועשה לי חור בגוגולת.
זכרוני לברכה.