סוף ההיגיון

יצאתי את הבית לחוף הים, שרב מלגלג ונחש צפע. ירדתי לחוף דרך כפר גלים, זקנות ישבו במרפסות, בוהות בעוד צלונים מוגפים, לבושות בגדים תחתונים,עבים, גסים. ראיתי שפתיים נעות, אני חושב, מקללות לבטח. פניתי מתנשף לדרך, שברי זכוכית, בובות ראווה שבורות שמוטות על המדרכה, על הכביש, מדממות פלסטיק ודבק שנמס, עטופות מקטורנים מעוצבים, חצאיות קצרות.
על שביל עפר זרמו מים רבים- לא גשם- מי ביוב עכורים, מים ארגמניים, כמעט שחורים- לכלוך ודם, שתן ודם, המון אדום, כמויות אדירות של אדום. ושחור. פה ושם נראו גפיים של פלסטיק: פרוטזות צפות, מערכות שיניים תותבות ושיער.

קירות שבורים, לבנים אפורות ספוגות מים על המדרכה, גם הן מוכתמות אדום. ואפור.
איש לא צועק, איש לא רץ, רק אני עוד ממשיך לגרור רגליים הלאה, ודמה כי רגליי קלות יותר עם כל צעד- ויחד עם זאת קשה עלי ההליכה.
נדמה שהאנשים במרפסות בוהים בי. ואולי לא בי בעצם, אולי בענפי העצים הנסחפים גם הם בזרם המים האדיר, אולי באנשים עוטי השחורים, הזקן השולים מן המים גופות פלסטיק. ואולי הם לא בוהים בכלל? אולי הם בכלל מתים, או אולי בהלם, איך לא הבחנתי בזה קודם?!

"שקרנים כולם.." אני מסנן לעצמי הרי אין שום פלסטיק וגם מערכות השיניים והשיער רחוקים מפה, יש איזה שדרן ברדיו שצעק "להתעורר!"

עכשיו שקט בעיר. רק את זרימת המים המזוהמים אפשר לשמוע. אני מביט שוב במרפסות, האנשים בהם הולכים ומתרוקנים, נשפכים וזולגים החוצה.
באחת המרפסות אישה הרה מתפוצצת לאלפי רסיסים שצובעים את המכולת שמתחת בגוונים של אדום ארגמן. עצב וריר בקצב אחיד, מחריד.
אני עוצר לרגע ומשפיל מבט לרצפה. הגם אני?- תחתיי שלולית שדרכה נשקפים שמיים כחולים בתוך כל הגיהנום הזה.
משאית משקאות קלים חולפת לידי ומונעת ממני לשקוע בחלומות משמחים, הנהג מאבד שליטה ופוגע בי בחוזקה, חוט השדרה התנתק.
נשארתי מוטל שם על הרצפה, הפעם מסתיר את השתקפות השמיים בשלולית, חשבתי לעצמי איך לעצום עיניים ולשכוח..
זה לא משנה, עכשיו כבר מאוחר, תשע בערב. כבר חושך. שקט בדרך אל הים.

איש ציפור.