מקלט (פרק 1)

תקראו את ה"רציתי להוסיף" לפני הסיפור(:
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"מה זה?!" אודיה צעקה והצביעה בחלון על מישהו שהתהלך בצורה מוזרה במדרכה.
באתי לחלון. "ראית את הפרצוף שלו?! מסכן.." היינו באוטובוס. ה'מישהו' חלף על פנינו מהר.
היינו בדרך לגליל, טיול עם הכיתה. זה מזכיר לי, לא הצגתי את עצמי! :

אני אביב, כיתה י"א, אני גרה בחולון, אבל שאר הכיתה שלי גרה חצי בראש העין וחצי בפתח תקווה.
החברה הכי טובה שלי זאת אודיה. גם היא גרה בפ"ת. הכיתה שלנו נורא מגובשת! אחרי מאמצים רבים הצלחנו להתחבר כולנו למרות השוני הגדול. אני ממש מעריכה את המורה מירי על זה. היא המחנכת שלנו.

בתאל, שישבה מאחורינו עם הMP3 שלה אמרה :"זה בטח מהלך".
אודיה צחקה "אין מצב! בתאל את חיה בסרט. המהלכים נמצאים בשליטה , כוחות המשטרה והצבא לוכדים אותם והורגים אותם. הם לא מתהלכים סתם ככה ברחובות!"
בתאל קמה מהמקום:"איפה את חיה?! את באמת חושבת שעם הכמות של המהלכים המשטרה מצליחה להשתלט על כולם?! וגם אל תשכחי שכשמישהו מת הוא הופך למהלך!"
"אז מה שאת בעצם אומרת.." נכנסתי לשיחה "זה שמישהו מת במדרכה פתאום , והפך לזומבי?" אמרתי בצחוק. "כן.. ועוד אנחנו חיות בסרט.."
בתאל כעסה "זאת כן יכולה להיות אופציה קודם כל.. וזה לא קשור! הוא היה יכול למות מכל דבר, וללכת.. קוראים להם *המהלכים* . זה אומר שהם לא נשארים במקום.."

"טוב, בנות, די לדבר על זה!" המורה מירי צעקה לנו מקדימה. היא ישבה ליד הנהג והקבוצה שלנו ישבה בסוף האוטובוס. 'כל הקולים מאחורה'..
"אוי שיט!" הנהג צעק, האוטובוס נעצר לפתע, קבוצת מהלכים התחילה לטפס על האוטובוס! הם הכניסו ידיים לחלונות והם אפילו נתלו בשמשה!!!
"כולם לסגור את החלונות!!!" צעקתי. רוב הכיתה התחילה להיכנס לפאניקה, רק אני ונדב הלכנו לחלונות וסגרנו אותם ביחד.
הנהג סגר את החלון שלו, ואמר:"לעזאזל!.. אנחנו חוזרים לבית ספר!"
הכיתה התחילה להתקשר הבייתה, השיחות היו בערך ככה:"הלו?? אמא??? אנחנו חוזרים לבית ספר, יש מהלכים!!! את יכולה לבוא לאסוף אותי???".
הלוואי שיכולתי להתקשר למישהו! לא היה לי טלפון, ואני התלמידה היחידה שגרה בחולון! הבית ספר עצמו הוא בפ"ת!
הלכתי לבקש שיחות, אבל כולם אמרו שכמעט נגמרת להם הסוללה, או שהם מחכים לטלפון מההורים. רק אודיה הביאה לי.
התקשרתי לאמא.. לא ענו. התקשרתי לאבא.. לא ענו! ניסיתי לבית, לאחותי, לדוד שלי, סבא, סבתא רבא ואף אחד לא ענה!!!
עכשיו אני הייתי בפאניקה! היינו שנייה לפני הבית ספר, ולא היה לי איך לחזור הבייתה!
האוטובוס עצר.
כולם ירדו, ויותר משלושת רבעי מהכיתה הלכו הבייתה!
רק המורה מירי, אודיה, בתאל, נדב דנית והנהג נשארו..
"יש לכולם איך לחזור הבייתה?" המורה מירי דאגה.
"לא!! המורה, אף אחד לא עונה לי.." אמרתי.
"המורה, אביב יכולה לבוא איתי!" נדב אמר.
"או איתי!" אודיה התערבה.
"רואה? יש לך איך לחזור הבייתה, אל תדאגי!" המורה מירי אמרה. אבן נפלה לי מהלב.
"טוב.. אני מעדיפה ללכת עם נדב, הוא הכי קרוב לחולון פשוט.." אמרתי, ניסיתי להסביר את עצמי לאודיה שהיא לא תיפגע. אבל אודיה הבינה את המצב, ואמרה שהכל טוב.

אז כולם נכנסו לאוטו של ההורים שלהם, רק אני ונדב והמורה נשארנו.
הנהג גם נסע.
עברו עשרים דק' ואמא של נדב באה לקחת אותנו. "כנסו לכאן! לא להתמהמה!"
נדב ואני הסתכלנו אחד על השני ונכנסנו מהר למכונית.
"אני נוסעת עכשיו לכיוון הבית שלך, טוב אביב חמודה?" אמרה אמא של נדב .
"כן! תודה רבה רבה! את ממש מצילה אותי!" אמרתי לה.
אחרי נסיעה לא קצרה, ולא ראינו שום מהלך , הגענו לבית שלי.
ירדתי מהאוטו, ואמרתי :"תודה! אינסוף תודות שהבאת אותי הבייתה!"
"אין בעיה מאמי, עם כל המהלכים שיש פה עדיף שתהיי בטוחה! יאללה, ביי!" היא אמרה ונדב נופף לי לשלום.
הרגשתי ביטחון, הרגשתי סופסוף שאני מצאתי מקלט. דפקתי בדלת הראשית של הבית, אבל אף אחד לא ענה.
נכנסתי מהדלת, ואמרתי:"אמא, אני חזרתי מה…" וראיתי את כל המשפחה שלי על הרצפה, מתים, נאכלים על ידי שני מהלכים! חטפתי שוק! נעמדתי שם והתחלתי לרעוד! המהלכים ראו אותי והתקרבו לעברי!
רצתי לכיוון הכביש, אבל המכונית של נדב כבר נסעה!
רצתי ורצתי, לא ידעתי לאן! העיקר לברוח! ואני לא רצה כל כך מהר.. אני..טיפה מלאה.. אז הייתי איטית יחסית אליהם..!
אחד מהם תפס אותי בכתף , נעצרתי ופתאום שמעתי ירייה.