מקלט (פרק 4)

סובבתי את ראשי חזרה לבית וראיתי את האדם הבוגר בחבורה מחזיק רובה מכוון אליי !
אני המהלך!
"אל תירה!" צעקתי וקמתי ממקומי. הסתכלתי על האיש בתחנונים..
הוא הוריד את הרובה לאט לאט והפרצוף המפוחד שלו הפך ליותר ויותר חביב. יש אנשים שפשוט אפשר לראות עליהם שהם אנשים טובים, אני לא יודעת איך להסביר את זה.
הפרצוף שלו כבר מההתחלה שידר חמימות כזאת.

"למה אתה מחכה?! תהרוג אותה!" האישה החרדה צעקה והסתירה את מבטה כדי לא לחזות בירי.
"היא לא מהלכת!" הוא אמר והניח את הרובה על השולחן.
"מה?!" האישה קמה בפנים מבועתות "פטר, תסתכל על איך שהיא נראית! היא חיוורת ומלוכלכת! אל תתן לה לשטות אותך!"
"מהלכים לא מדברים! זה עוד אחד מהדברים שמבדילים ביננו לבינם!" הוא אמר והסתכל עליי.

"בזמנים כאלה אי אפשר להיות בטוחים בכלום.." אמרה האישה ויצאה בסערה לדלת באחד החדרים.

פטר נאנח. עצם את עיניו ושפשף אותם עם האצבעות. משפחה שלפני שנייה הייתה נראית שמחה כל כך מגיעה למצב כזה של תסכול… זה מה שהעולם הזה עשה.
הוא הרים את מבטו אליי.
הוא הרים את הרובה מהשולחן ויצא לכיווני. "אל תפחדי, אני בא אלייך." אמר.
"אבא לאן אתה הולך?" שאל הילד הקטן. כמעט לא שמתי לב אליו , הוא ישב בצד, כאילו מנותק מהעולם. אפשר להאשים אותו? מי רוצה להיות בתוך מקום כזה..

די.
נמאס לי לרחם על עצמי. אני כזאת קוטרית! "העולם הזה ככה, והעולם הזה ככה.." אני צריכה להיות שקולה. למה אני נותנת לפחדים שלי להשתלט עליי? אני צריכה להרחיק ממני מחשבות כאלה של דיכאון אחרת אני באמת אתקע במקום. חבל שאני לא יכולה להיות במחשב ולשמוע שירים.. איך אני מתגעגעת לזה!

כל היום אני הייתי שומעת באוטובוס בפלאפון שלי את האלבומים החדשים של "תות אמריקאי"- להקה הכי מדהימה שאי פעם הכרתי! כל שיר שלהם איכשהו היה מתקשר לחיים שלי.. כאילו הם מבינים מה עובר עליי! משפט שהם שרו ואני בחיים לא אשכח :"it doesn't matter where you stand, I'll be with you and hold your hand"…
אל תצחקו.
זה נשמע פתטי שאני אוהבת להקות בנים קיטשיות. אבל הם באמת שונים! נכון.. הם חתיכים ונכון.. הם לא בדיוק מקוריים.. אבל כשמכירים את האישיות שלהם ! גם אם הם לא אלו שכתבו את השיר.. אז…

לא משנה… סטיתי לגמרי מהנושא. העניין הוא שנכון שהעולם הישן נגמר, וזה טוב לאחוז בזכרונות, אני חייבת להמשיך הלאה!

"איך את הגעת לכאן ? איפה המשפחה שלך? בת כמה את בכלל?" הוא התחיל להמטיר עליי שאלות ואני עניתי בלבול. "אני בת 16… אני לא יודעת…אני לבד.. המשפחה שלי…היא.." ניסיתי להחזיק את הדמעות בפנים. עם נשימות כבדות הצלחתי להירגע והייתי מאושרת שלא נתתי לרגשות שלי להשתלט עליי.
"אני מבין.." אמר והסתכל על הרצפה ביגון. "אני לא יודע עד כמה זה שווה, כי גם אנחנו בקושי מחזיקים את עצמנו בחיים, אבל אני מניח שילדה מיומנת כמוך עם אקדח," אמר והצביע עם הכובע החום שלו על האקדח בכיס המכנס שלי, "יכולה להביא תועלת רבה."
חייכתי. הבנתי מה הוא ניסה לעשות. הוא לא רצה שאני אחשוב שאני מכבידה עליהם, אז הוא אמר שאני בעצם סוג של יתרון… אבל אני לא אוכל להיות איתם. לא מוכנה. לא רוצה לגרור אותם לזה!

"תודה רבה.. אבל אני מעדיפה להמשיך לבד, אני מעריכה את ההצעה אבל יש לי מסלול מתוכנן ואני לא חסרת אונים כמו שאתה חושב שאני…"
ש ק ר ג מ ו ר . העדפתי שהוא יטפל במשפחתו, אני בכל מקרה אסתדר, אני רק צריכה לדאוג לעצמי. סדר עדיפויות פשוט.

"לפחות תכנסי, תשבי לאכול ואז תמשיכי בדרכך." פטר אמר.
"טוב.. רק לאכול!" אמרתי וטפחתי על הבטן המלאה שלי בצחוק.
הוא חייך ונכנסנו לבית. מבפנים הוא נראה הרבה יותר גדול!
"קת'רין! בואי תכירי את…" הוא נעצר והסתכל עליי "איך אמרת שקוראים לך?"
"לא אמרתי, אביב."
"קת'רין נו תצאי מהחדר!" הוא דפק בדלת.
"קת'רין?" הוא פתח את הדלת והסתכל בהלם עליה… "אלוהים אדירים!" אמר ונפל לאחור מעצבות.
"למה?!" הוא צעק ! אני הסתכלתי עליה.. לא האמנתי.

היה פתק על הרצפה. הרמתי אותו ופטר התחיל לבכות. הקראתי אותו בקול:
"אני מצטערת. תטפל עכשיו בשלדון בשבילי. אני לא יכולה לחיות כאן יותר. אוהב אתכם לעד. קת'רין".