מקלט (פרק 2)

אחד מהם תפס אותי בכתף , נעצרתי ופתאום שמעתי ירייה.
עצמתי את העיניים חזק וסתמתי את האזניים עם הידיים.. מרוב פחד נפלתי עם הברכיים על הרצפה.
המהלך שהיה מאחורי כבר לא החזיק בי.
אחרי כמה שניות שמעתי מישהו צועק "הי!". פקחתי עין אחת וחיפשתי את מקור הקול. זה היה מישהו על ביתן עם רובה ציידים.
קמתי מהרצפה, והסתכלתי מאחוריי, הוא ירה במהלך, הוא הציל אותי!

הסתכלתי עליו שוב, והוא סימן לי עם היד להתקרב אליו.
התחלתי לרוץ לשם ובטעות נתקלתי בענף אז נפלתי. הסתכלתי למעלה וראיתי שהוא סימן לי עם האצבע על הפה, סימן לי לשמור על שקט.
קמתי והלכתי בצורה הכי שקטה שיכולתי עד שהגעתי לביתן.

"היה לך ממש מזל שם!" הוא צחק וירד מהביתן. הוא היה נראה בערך בן 30 , הוא היה ממש ממש כחוש והבגדים שלו היו מסריחים.
שתקתי.. לא ידעתי מה לומר לו. הייתי בהלם מהאירוע ש..לא הספקתי לעכל את זה אפילו.
"אה, סליחה, לא הצגתי את עצמי. קוראים לי רועי" אמר וקירב את היד שלו אליי ללחיצת יד. לחצתי לו את היד ברעידה והוא אמר:"מה ילדה בגילך מסתובבת ברחובות לבד כשיש מהלכים באיזור?"
שוב שתקתי. פשוט הסתכלתי עליו.
"אוקיי..את ילדה מוזרה, את יודעת?" אמר וחייך. "בואי לתוך הביתן, אשתי,לילי, הכינה אוכל".
הלכתי אחריו לתוך הביתן.

הביתן אולי מבחוץ היה נראה קטן, אבל כשנכנסים ניתן לראות שיש שטח גדול. איך שנכנסים הדבר הראשון שרואים זה את המטבח. מאחורי היה את חדרי השינה ומאחוריהם היה את השירותים. הביתן היה מתוכנן באופן ממש מוזר, אבל זה עדיף מכלום!..

במטבח הייתה לילי (כנראה) היא הכינה חביתת ירק.
"תראי מה המהלכים הביאו.." רועי אמר. לילי הסתובבה לאחור והסתכלה עליי, בהתחלה היא הייתה נראית עצבנית אבל אז חייכה.
"שלום! ברוכה הבאה לבית שלנו!" היא אמרה לי. היא הסתכלה על רועי ואמרה לו:"רועי, אפשר לדבר איתך שנייה בצד?" רועי הסתכל עליי . הוא אמר "זה ייקח רק שנייה, חכי פה, בינתיים תרגישי בבית."

רועי ולילי נכנסו לחדר שינה וסגרו את הדלת. אני עמדתי כגוש קרח, הרגשתי לא נעים להסתובב להם בבית..אחרי הכל אני לא דיירת פה. רק נעמדתי והרחתי את האוכל.. הריחות הטעימים של הטיגון! אני פשוט אוהבת ארוחות חלביות! חביתת ירק, עם קצת גבינה, ו..טוב, אני חייבת להפסיק לחשוב על אוכל! מה אני עושה עכשיו?! אין לי משפחה..אין לי בית.. אין לי כלום!

"תשתוק!" לילי צעקה מהחדר, רצתי מהר לכיוון שלהם ונעמדתי מול הדלת. פחדתי שאולי קרה משהו.
במקרה, שמעתי אותה אומרת:
"אני לא מאמינה שהבאת לי עוד פה להאכיל! כאילו זה לא מספיק שנינו בתוך מקום פיצפון ולא יציב, אתה מביא לי עוד עבודה?!"
"אבל היא יכולה לעזור!" רועי הגן עליי.
"אתה ראית את הגודל של הילדה?! היא נראית כמו משאית! היא תאכל לנו את האוכל ותשאיר אותנו חסרי כל!.."
בשנייה ששמעתי את זה, הבנתי שאני לא יכולה להישאר פה.
לא אמרתי כלום, נתתי להם להמשיך את הויכוח שלהם.. הסתובבתי בבית ובאחת המגירות במטבח ראיתי עוד רובים קטנים, אקדחים. לקחתי אקדח עם שש מחסניות שמצאתי והכנסתי לתוך הכיס במעיל.
לקחתי קצת אוכל, ולקחתי את הפלאפון שעמד על השידה בכניסה.
אל תסתכלו עליי ככה!
הייתי חייבת לשרוד!
אז הלכתי עם הדברים האלו והתגנבתי מהבית. אני כן מרגישה רע עם מה שעשיתי. אני שונאת את עצמי על כך. אבל אני יודעת שהייתי שונאת את עצמי עוד יותר אם הייתי נשארת והופכת לנטל על המשפחה הזאת.

התהלכתי במדרכה. וכל פעם שהייתי שומעת מהלך- הייתי רצה לכיוון ההפוך. היה לי אקדח כמובן, אבל לא הייתי יכולה בלהסתכן ולבזבז את המחסניות! וגם.. אני לא יודעת איך לירות באקדח! זה נראה פשוט, אבל.. עדיין. צריך לדעת לכוון, צריך לדעת להיזהר מהרתע אחרי שיורים.. אקדח זה תורה שלמה.

לא הפסקתי לחשוב.. לא הפסקתי לחשוב אפילו לא לרגע! לאן אלך? מה יקרה איתי בלילה? אסור לי לישון אף פעם! זה חייב להיות ככה!
בכיתי קצת, בכיתי המון, וצחקתי. הייתי במצב של שיגעון, לא ידעתי איך ולמה.

המשכתי ללכת וראיתי חנות בגדים, החשמל היה סגור והוילונות היו מוסטים. זה היה הסיכוי היחיד שלי לשרוד! הייתי חייבת להעביר שם את הלילה!
הלכתי לחנות ופתחתי את הדלת. המעברים היו ריקים. הלכתי לקופה, לראות אם יש שם כסף. בזמנים כאלה? כל דבר יעזור לי.
הקופה הייתה ריקה לגמרי. אפילו שקל לא נשאר. כנראה הבעלים השאיר את החנות ונסע למקום אחר.
נכנסתי לתא מדידה, לראות אם מישהו שכח שם משהו, שיכול לשמש אותי.
פתאום…הרגשתי מאחורי מישהו שמחזיק לי את הכתף..!