מה לעזאזל קורה לי? (4)

אתמול בערב ראיתי סרט אימה עם אחי, שקראו לו ״הבובה״. זה סרט על בובה שמסתובבת בבית ועושה כל מיני דברים מפחידים. הוא חשב שזה סתם סרט דבילי, אבל אני.. אני לא הצלחתי לישון.
כל הלילה נשארתי ערה וחשבתי על הסרט. במיוחד על הקטע שהבובה הרגה את הילדה ההיא עם סכין מטבח.
למחרת בבוקר היה יום שבת, ואור שמש נעים האיר את חלונות הבית. התלבשתי בבגדים נוחים והתכוונתי לרדת למטה, עד ש….
ראיתי את בובת החרסינה שאימי קנתה לי ליום ההולדת החמישי שלי, מביטה בי. מבט כזה של בובות. דחפתי את הבובה לתוך הארון וירדתי למטה.

היום הראשון לספטמבר, היום הראשון ללימודים בכיתה ח׳. כמעט שכחתי מהבובה ההיא, וללא דאגות בליבי צעדתי אל שער הברזל של בית הספר.
היום רק הסבירו לנו דברים על בית הספר.. אנחנו יודעים את כל זה כבר אז לא ממש הקשבתי. חברתי ציירה משהו במחברת, והראתה לי אותו. היא יודעת לצייר כל כך יםה וכל כך מדויק, וגם במקרה הזה זה הצליח לה.
הציור שציירה היה דומה לבובה שנעלתי בארון שלי לפני שנתיים, מאז אותו ערב אימה שעשינו.
הפלתי את העיפרון שלי לרצפה, והגיר שהמורה כתבה איתו נשבר. חברתי החזירה לעצמה את המחברת וצבעה את הבובה שציירה בצבעי עיפרון.

״אני אוהב אותך,״ הוא לוחש. אני מתקרבת אליו והוא מתחיל לנשק אותי. אני מנשקת אותו בחזרה. אני פוקחת את העיניים רק לרגע, ורואה, מביטה אליי מהבניינים של כיתות ט׳-
הבובה.
אני מתנתקת ממנו, ושפתיו נתקעו בתנוחה מגוחכת.
״למה הפסקת מאמי?״ הוא שואל אותי. ״לא בא לך?״
״לא, קורי, זה-״ אני מביטה שוב אל הבובה ובורחת משם.

אני מחזיקה בידו, לבושה בשמלה לבנה נוצצת לאור הפנסים. לא קורי, לא- הוא נפרד ממני אחרי המקרה ההוא. היום אני מתחתנת! קוראים לו שון. ברגע זה ממש אנחנו צועדים אל החופה.
״האם אתה, שון איזבל, תסכים לקחת את ידה של לילי טייס?״
אנחנו מחייכים אחד אל השני, ואני רואה מאחוריו את השושבינה שלו, מחזיקה כרית קטנה עם טבעת נישואינו, המבט בעיניה מזוגג כמו מבט של בובה….

אני לוקחת את מקל ההליכה שלי ויוצאת מן הבית הישן. שון כבר נפטר ממזמן, וגם אני בדרך. אני מתגעגעת אליו כל כך. ילדים לא הצלחנו לעשות, אבל לפחות היו לנו חיים מאושרים יחד, חסרי פחדים. חסרי בובות.
אני עוברת ליד מרכז הקניות של העיר ונכנסת לחנות הבדים שאני קונה בה בדרך כלל בדים לסריגים בשבילי. אני ניגשת למוכרת, נערה עם שיער שחור שנראה כמו פאה כי הוא כל כך זוהר.
״סליחה?״ אני אומרת בקולי השחוק.
היא מרימה מבט ואני פוגשת את הפנים שמפרידות אותי יותר מכל: פני הבובה שנעלתי בארון שלי בהיותי ילדה קטנה בת אחת עשרה….
״איך אפשר לעזור?״ היא אומרת בקול מתוק. היא מכניסה את ידה לכיסה ויוצאת מל הדלפק. היא מתקרבת אליי ומרימה את הסכין.
גופי צונח אל רצפת החנות, חלקלק מדם. נהרגתי בידי הפחד שאני יצרתי.