מה לעזאזל קורה לי? (כן, שוב)

אוקיי, אז היום הלכתי לחברה שלי באופניים, ואז נסענו לחברה אחרת שלי שיש לה מקפצה בחצר…. היא הביאה את המחשב שלה וראינו ״אליפים״, ולא הבנתי כלום אז בהיתי בשמיים.
בשמיים היו עננים, שלושת-רבעי ירח ושלושה כוכבים. המחשבות שלי נדדו לכל מיני מקומות, וכל זה.. אני התחלתי לזמזם לעצמי שיר בתוך הראש (אני עושה את זה הרבה), את השיר של טיילור סוויפט (♥) state of grace. זה שיר מהאלבום החדש שלה והוא כזה יפה!
על כל פנים, נגמר הפרק של אליפים וחברה שלי אמרה: ״אורי, שמעת את החדש של טיילור state of grace? אהה.. בעצם את הכי אוהבת אותו מהאלבום, לא?״
״בחיים לא אמרתי לך את זה,״ אמרתי בחשדנות.
״באמת?״ אמרה בהיסח-הדעת. ״רוצות לראות עוד פרק?״ היא לא הקשיבה לתשובתנו ושמה את פרק 6.
בשלב מסוים החברה האחרת שלי (זאת שבאתי אליה, לא המפחידה הזו שקוראת מחשבות) הלכה רגע לשירותים. אני וחברה שלי נשארנו והיא פשוט הסתכלה עליי במבט מפחיד כזה. העיניים שלה היו מזוגגות.
״אנדי (שם בדוי)?״ אני שואלת אותה. ״הכל בסדר?״
היא התחילה למלמל.
״הרוח.. של.. המוות…״
ואז חברה שלי חזרה מהשירותים, ואנדי קפצה בחזרה לחיים כמו כדור גומי. ״ממשיכים?״ היא אמרה ולחצה על ״פליי״.
הבטתי במחשב ובדמויות שזזו, אבל לא באמת ראיתי אותן. חשבתי שאנדי ממש ממש מלחיצה ושכדאי לי להתרחק ממנה.
בחזרה הביתה חזרתי באופניים לבד, כי חברה שלי, מור (שם בדוי), נשארה עם אנדי לראות אליפים. ירדתי במורד הכביש. העיר שלנו שקטה יחסית בערב, מין ישוב חמדמד כזה. בכל אופן, אני מתקרבת לבית שלי ושומעת קולות.
״הרוח… של… המוות…״
כל העצבים שלי נמרטו, שערותיי סמרו והיה לי קר פי אלף יותר ממקודם. השלכתי את האופניים הצידה ורצתי הביתה. מצאתי את אח שלי יושב מול תוכנית טלוויזיה.
״איזה דפוק זה,״ הוא אמר והעביר ערוץ. ״היי, אורי,״ הוא מחייך. ״איך היה אצל אנדי?״
״גיל (שם בדוי),״ אני אומרת. ״מה… ראית עכשיו בטלוויזיה?״
״סתם תוכנית שאמורה להפחיד,״ הוא אומר. ״לא הבנתי מה הקטע שלה בכלל. 'הרוח, של, המוות..״ הוא צחק.
התיישבתי לצידו. ״אז מה חדש בפוליטיקה?״