לשרוף את הסכין

תדמיינו חדר, שאין בו קירות, רק אור לבן ותמונה. תמונה של ילד שעוקב אחריך בכל צעד וצעד שתעשה.
אני הולכת ימינה העיניים זזות איתי, אני הולכת שמאלה העיניים זזות שמאלה. אבל אם אני יזוז קדימה העיניים הופכות לאדומות הפנים בתמונה מתמלאות בדם, והתמונה נשרפת.
מדליקה את כל המקום בלהבות.
שוב צעד אחורה והכל נרגע. לא הבנתי מה קרה לי, או איך יכולתי לעשות דבר שכזה. לא ידעתי איך עזרתי את האומץ לעשות מעשה. סגרתי עיניים לקחתי נשימה עמוקה ורצתי לכיוון של התמונה. נכוות מלהבות, נופלת ממכשולים שקמים מהרצפה הלבנה, המשכתי לרוץ, לכיוון התמונה שנראתה קרובה יותר, מחכה לרגע שהיא תישרף.
מה עשיתי שם? איך הגעתי לשם? מה קרה? ואיך? איך מחדרי הקטן הגעתי לחדר לבן, שמתכסה בשחור מהלהבות שמקלפות בעדינות את עורי החלק, הופכות אותו מכוספס וכואב כל תזוזה, כל צעד הופך לכאב.
'אני יחזור לאחור' חשבתי כשנפלתי על חתיכת אבן שצצה מהאדמה
אבל רגלי לא נתנו לי להסתובב רק ראשי הסתובב והביט לאחור, רואה זוואות של אנשים שהכרתי נשרפים, והכל עושה הילד שבתמונה… זורק גפרור מלא בדם על דני, יורק כדורי אש על ענת… כולם אחד אחד מתו מול עניי…
הילד התקרב אלי… כל צעד שלו, כל מצמוץ קטן הגביר את הלהבות סביבי. עורי כבר חרוך, הבגדים ספוגי ריח של עשן והמראה מטושטש מעמודי העשן שכאילו נעמדו מולי.
הילד עצר, עינייו נרגעו, החליפו צבע לכחול, כחול כים הדם נעלם הערפל פג… והתגלו כתובות…
"כאן הרגת את כולם!"
"רוצחת"
"איפה הם עכשיו לדעתך?"
הילד התישב ועם האצבע מרח הדם כתובת נוספת, כתובת שצמררה את עורי ו"חנקה אותי" מבפנים.
"הם רוצים שתרגישי כמוהם!"
'לא עשיתי כלום, מי אילו הם?' חשבתי וניסיתי לא לבכות רציתי לברוח אבל רגלי לא זזו.
פתאום הרגשתי דקירה בגב.. הילד לא היה מולי אז, נאחזתי בבטן וראיתי שידי מלאות בדם. הסתובבתי והילד עמד שם בוכה דם, נופל על הרצפה והסכין שבידו, מלאת הדם מתגלגת לרגלי… ועליה
כתוב בדמי….
"עשיתי את עבודתי… "