לשרוד את הלילה- פארודיה על FNAF- חלק 1

אני נכנס לפיצריה שמונתי לשמור עליה, יש שמועות שהיא רדופה על-ידיי נגני הלהקה הרובוטיים דמויי האדם שמנגנים על הבמה בשעות היום. למה אני כאן? לא בגלל המשכורת, זה בטוח, על חמישה לילות שאני שומר כאן אני מקבל עשרים דולר כמשכורת, ממש לא שווה את זה. אני עושה את זה בגלל התערבות מטופשת עם חברים, בדרך כלל אני נחשב הפחדן בחבורה, והפעם אותגרתי להתגבר על הפחדנות שלי ולשמור כאן, לגמרי לבד.
אני נכנס למשרד ומיתיישב מאחורי השולחן, יושב בתוך חדר אפור, על השולחן טלפון לבן ומסך שמראה את מצלמות האבטחה, מולי מסדרון חשוך,
נשמע צליל מהטלפון וקול מתחיל לדבר, אני לא מקשיב כי אני ממוקד מידי במצלמות האבטחה,
"היי." אני שומע קול נשי וקופץ מהכיסא בפחד, נופל על הרצפה,
"מצטערת, לא התכוונתי להבהיל אותך." אל מולי עומדת נערה הנראית כבת בין ארבע עשרה לשש עשרה, לא יותר, שיערה השחור מסתיר חצי מפניה היא בעלת עיינים כחולות ושפתיים אדומות מאודם שמחייכות אליי, לובשת שמלה קצרה זהובה ועליונית שחורה, על גרונה פפיון אדום ולראש כובע קטן ושחור,
"מ… מי… מי את?" אני שואל בפחד,
"נעים מאוד, אני פרדי." היא מחייכת אליי ועוזרת לי לקום מהרצפה,
"אמרו לי שאני אהיה כאן לגמרי לבד." אני אומר וקולי רועד,
"אני זו שמינתה אותך, ואם הייתי אומרת לך שהרובוטים שמנגנים יאחרו לך לחברה, אני לא חושבת שהיית בא, נכון?" היא עונה,
"את… רובוט?" אני שואל, עדיין מפוחד,
"פעם הייתי רובוט, היום יש לי מחשבות משלי. אבל אין מה לפחד, אני לא נושכת." היא מצחקקת, "אתה חדש בעיר?" היא שואלת בחביבות,
"כן, הגעתי מהעיר הסמוכה." אני עונה, קולי נרגע,
"אז ברוכים הבאים, תמיד כיף לראות פרצופים חדשים!" היא מצחקקת שוב, "תרצה שאערוך לך סיור?"
"זה בסדר, תודה." אני עונה ומתיישב מולה על השולחן, החזות שלה לא מאיימת, אפילו דיי חמודה, ולכן אני מניח לעצמי להתקרב אליה ככה,
"אז אולי תרצה להכיר את החברים שלי?" היא שואלת,
"אני אשמח." אני עונה, ומפתיע אפילו את עצמי,
"חבר'ה! בואו תגידו שלום!" היא קוראת בהתלהבות, מהמסדרון שמאחורי יוצאות שלוש דמויות, אחד נער בעל עור בהיר ושיער סגול, לראשו קשת עם אוזני ארנב סגולות, אחריו יוצא מהחושך נער גבוהה יותר בעל שיער חום וקרס בידו הימנית, על עיינו השמאלית רטיה שחורה והוא לובש מכנסיים חומים בלבד, ללא חולצה, אחריהם יוצאת נער נמוכה יותר, בלונדינית ולובשת סינר לבן עליו נכתב "בואו נאכל", היא מחייכת אליי ושלושתם נעמדים מאחורי פרדי,
" אלה הם באני…" היא מצביע על הנער עם השיער הסגול ואוזני הארנב, "פוקסי…" היא מצביעה על הנער השני בעל הקרס והרטיה, "וצ'יקה." היא מצביעה על האחרונה,
"נעים מאוד." מחייך אלי פוקסי,
"אתם רובוטים?" אני שואל,
"הם כמוני, ואין לך מה לדאוג מאיתנו, אנחנו נארח לך לחברה כל עוד תהיה כאן." עונה לי פרדי והם מהנהנים בהסכמה חברותית,

"אתה מוזמן להסתובב כאן כמה שתרצה." מוסיפה צ'יקה וארבעתם הולכים משם, נעלמים בחושך. כשאני שומע אותם מתרחקים בלחשושים לא מובנים.
אני לוקח פנס מהמגירה של השולחן ומתחיל להסתובב בפיצריה, החדרים נראים כל-כך מאיימים, אני בטוח שבאור היום הם לא כאלה מאיימים. אני ממשיך לסייר עם הפנס עד ששעון היד שלי מצפצף, אני מבחין שהשמש מתחילה לעלות באופק, השעה שש בבוקר, המשמרת שלי נגמרה.
"זה סוף המשמרת הא?" שוב אני נבהלת ונופל על הרצפה מקולה של פרדי ששוב מופיעה מאחורי, היא צוחקת צחוק משועשע ועוזרת לי לקום בשנית,
"מצטערת, לא התכוונתי להבהיל אותך, שוב. אני לא כל כך מבהילה בדרך כלל, אני סתם משתעשעת איתך." היא מצחקקת ומלווה אותי לכיוון היציאה, כל השאר עומדים דוממים על הבמה,
"נתראה מחר." היא מחייכת ואני מתכוון לצאת,
"חכה רגע!" היא עוצרת אותי, "שחכתי להגיד לך משהו חשוב, יש שמועות נוראיות ושקריות על המקום שלנו, אבל אין מה לדאוג, כל עוד תשחק לפי הכללים, ותהיה נחמד, תשרוד את זה בקלות. ונוכל להיות חברים, לנצח."
"אין לך מה לדאוג." אני מחייך אליה והיא מחייכת אליי חזרה, מנופפת אליי בידה לשלום,
ואני יוצא בחזרה לכיוון ביתי, לא יכול לחכות עד מחר בלילה, כדיי לחזור להיות אצל פרדי. חבל שזה רק חמישה לילות. חמישה לילות אצל פרדי.