למה אני לא הולך לבד הביתה

~הסיפור לא שלי~
זה קרה כשהייתי בערך בן 11, בבית ספר יסודי.
האירוע הזה ספציפית היה אחרי בית הספר, לקראת סוף שנת הלימודים.
תחנת האוטובוס שבה ירדתי הייתה ממש בקצה של השכונה הענקית שלי, והייתי צריך ללכת 15 דקות טובות, ולעבור כמה רחובות על מנת להגיע הביתה.
תמיד הלכתי הביתה עם חבורה של כמה ילדים גדולים יותר ממני, שגרו ליד הבית שלי. אך ביום הספציפי הזה לא הייתי על האוטובוס שהם היו עליו, ולכן הם הגיעו הרבה אחריי לאותה התחנה.
הלכתי בערך חמש דקות, עד שהבחנתי במשהו. איש מבוגר, נראה כמו בן 30 או משהו, הלך מאחוריי. הייתי בטוח שהוא עומד ללכת לאיזה פארק או משהו, שתי דקות אחר כך, שמתי לב שהוא הולך מהר יותר והתקדם לעברי, מה שהדאיג אותי, ולכן הלכתי מהר יותר גם כן.
ככל שאני הלכתי מהר יותר, גם הוא הלך מהר יותר.
הייתי כמעט בשביל הארוך, שהייתי צריך לרדת ואז אהיה במרחק 2 רחובות מהרחוב שלי.
הבחור ההוא עדיין היה מאחוריי. הסתובבתי אליו, ואז הוא התחיל לרוץ לעברי. רצתי בכל המהירות ולא הסתכלתי אחורה. לפתע שמעתי חבטה חזקה, הסתובבתי אחורה ושמתי לב שהאיש נפל, כנראה החליק או מעד על משהו.
תוך כדי שאני רץ, וצופה בבחור מתרומם מן הקרקע, התחלתי לשמוע צעדים של מספר אנשים, ואז שמתי לב לקבוצה של ילדים שלומדים בתיכון בחלק אחר של השביל. החלטתי לרוץ לעברם, בתקווה שזה ירתיע את הבחור שעקב אחריי. רצתי אליהם הכי מהר שיכולתי, וכשהייתי מספר מטרים מהקבוצה, הבחור הפסיק לרוץ אחריי, ונכנס לאחד השיחים שהיו שם.
כשסוף סוף הגעתי אל קבוצת הנערים ההיא, סיפרתי להם מה קרה, והם הסתכלו לאזור שבו הבחור היה, אבל הוא נעלם.
הנערים ליוו אותי עד שהגענו לרחוב אחד לפני הרחוב שלי, ואז הם עזבו.
שמתי לב לבחור שהלך לקראתי. כשהוא היה במרחק עשרים או שלושים מטרים ממני, שמתי לב שזה אותו הבחור ממקודם. באותו הזמן הנערים כבר הלכו מזמן, עזבו אותי לבד שוב.
כשהוא הגיע אליי למרחק נגיעה, זינקתי מהמקום. רצתי הכי מהר שיכולתי לעבר הבית שלי.
שמתי לב, שכשהוא רץ לעברי הוא החזיק משהו ירוק ביד. לא ממש יכולתי לזהות מה זה, אבל ידעתי שזה לא משהו טוב.
הגעתי אל דלת ביתי, מקווה שהיא פתוחה כדי שלא אצטרך להתעקב בהוצאת מפתח החירום שנמצא באחד הכדים ליד הכניסה. ראיתי את המכונית של אבא שלי נוסעת לעבר הבית, ניחשתי שגם הבחור ראה אותה, משום שהוא חלף על ביתי והעמיד פנים כאילו הוא עושה כושר או משהו. עמדתי שם, בוכה ורועד, עד שאבא שלי יצא מהאוטו. הסברתי לו את כל מה שקרה לי.
עד היום הזה, שאני כבר בתיכון, אסור לי ללכת לבד הביתה.