לליזה ~ פשיטה

היה חושך, שני כוכבים בערו באוויר החם והמסורבל. האווירה הייתה מהולה ברתיעה ושקרים שנשרפו סביב מדורה דקיקה שהייתה בחצר של הילדה היתומה עם הסב המשוגע.
הילדה המסכנה שכבה על המיטה והתכסתה בשמיכה, סבה רכן ליד מיטתה ונצץ זיק בעיניו.
״כאוס.״ הסב לחש לילדה הקטנה במסתוריות וגיחך לעצמו. ״יש פה כאוס, הולך לכאוב נורא. סבל. כל הרחובות יהיו בפשיטה, הרחובות יתמלאו אסירים שברחו מהכלא ופושעים מסוכנים.״
״ל… למה?״ הילדה שאלה והתחפרה בשמיכה, היא רק בת חמש, אמורה להיות תמימה. ״ומה זה כאוס בכלל?״
״ילדתי, כאוס זה רע. פשוט רע.״ הסב חייך חיוך עקום והביט בה כשהשלהבת שבעיניו לא נכבית.
הילדה הביטה בסבה בחוסר אמון, ״אתה משקר. ככה הילדים בגן אמרו. שאתה מ-ש-ו-ג-ע!״
הסב התרתח. ״אין אחד שיגיד לי שאני משקר!״ הוא צרח והוורידים שבצווארו בלטו. הוא נעץ בילדה הקטנה מבט משוגע והיא צווחה בפחד. היא התחננה, ״אל תעשה לי כלום. בבקשה.״
״חוצפה מביאה עונש וטרור. והרבה כאב. כמו…״ הוא עשה את עצמו מנסה לחשוב. ״אה! נראה לי כמו הדבר המאוד אמיתי שנקרא – כאוס!״ הוא צעק בכעס והיא רעדה כל כך. הוא הוציא שוט מהמגירה והצליף בה חזק איתו. היא בכתה וצווחה בייסורים. ״די, די! בבקשה! אתה צודק!״
״אני תמיד צודק.״ הוא חייך חיוך מנצח והילדה נגעה בגבה בעדינות ואחזה בסימנים שהשאיר. היו לה המון צלקות כבר. היא לא יכלה לדווח לאף אחד. היא יצאה רק לגן, לא היו לה חברים. כולם פחדו מסבה. והוא היה הדבר היחיד שנשאר לה.
היא הביטה בו באכזבה ונאנקה בכבדות. ״אני עוזבת!״ היא הכריזה והיה נראה שזה לא היה משנה לסבה. הוא רק הרים את הגבות שלו ואיים, ״אם את הולכת. לא תחזרי לעולם.״ והילדה הנהנה במרץ. הוא זרק אותה לרחוב בזמן הפשיטות והיא הלכה עם הדובי, שהיה הרכוש היחיד שלה. ההורים שלה הורישו לה הכל אבל בתור האפוטרופוס שלה, סבה קיבל הכל. הוא כנראה זייף את ההצהרה שלהם. כי היה לה רק דובי חום וקרוע. שנלעס בין מלתעותיו של הכלב הרצחני של סבא שלה.
היא ראתה שהוא החביא סמים. היא ידעה. הוא לא היה משוגע, הוא היה ללא הכרה, אלא תחת סמים משכרים ונשאר ככה. אחוז בין חיים לבין מוות. אבל הוא עדיין באמצע. הוא לא מת, הוא גם לא חי. הוא רק נושם.

****

לפחות היא הייתה חופשייה, בין כותלי המוות של העיר האסורה.
העיניים שלה נצצו והיא רעדה. היה לה קר.
היא ראתה את סבא שלה באופק, רודף אחרייה, כנראה מתחרט. היא ברחה בין סמטאות ישנות, רצה את העיר הקטנה במעגלים, לא התעייפה בכלל. היא נחה רק מעט. ההליכה הארוכה לגן, שסבא שלה לא הסכים להסיע אותה, עזרה לה בעניין הכושר. היא הייתה מעולה בריצה.
היא פסעה בין שבילים וירדו מהשמיים טיפות קטנות של גשם. היא רצה בלי לשים לב לרגליים שלה ולנעליים הבלויות.
היא דרכה על משהו ועיוותה את פניה. הסתכלה למטה, וראתה את סבא שלה, בתור נבלה.