יומנה של אלה-סיפור קצר

יומני היקר ,אני לא יודעת עוד כמה זמן אני אכתוב בך או אם אני אשרוד בכלל כל מה שאני יודעת ממה שקורה עכשיו זה שהוא רודף אחרי ,אני מסתתרת בארון כבר עשר דקות בערך ומנסה שלא להיכנס ללחץ ,מנסה להיות בשקט כמה שיותר,כדי שהוא לא ימצא אותי הכל התחיל לפני חודש—
נכנסתי לצריף ישן בתקווה לברוח,מהחיים .
לברוח מהם ,ממנו,ממנה ,מכולם.
ברחתי לתוך הצריף הישן שכולם מפחידים להכניס רגל לתוכו מכל הסיפורים שיש עליו ,סיפורי אימה בעיקר עם רוחות, אנשים שרוצחים ,מתים מתעוררים לחיים ועוד ,ועוד…
בתוך הצריף יש שני קומות ,הדלתות חורקות,החלונות עם נוגעים בהם הם נשברים, הרצפה בלויה ולא נעימה לדריכה,בקומה הראשונה יש מקרר שלא עובד כבר מאה שנה בערך ,לפחות כך זה נראה הוא מאובק כך שאם נוגעים בו שכבה ענקית של אבק עוטפת את האצבע שלך ,וליד המקרר יש כורסה וכשמתיישבים עלייה היא נשברת לאט לאט סדק ועוד סדק ועוד מעט היא תגיע למצב שהיא תתפרק .בקומה השנייה יש ארון עם שלוש קולבים הארון דיי יציב אבל מלוכלך בוא נגיד ככה לא כדי להקריב לזה בגד שיקר לך,ליד הארון יש מיטה ששם אני בעצם ישנה ומחוץ לצריף יש גינה ישנה עם עשבים וקוצים . כל מה שהיה איתי היה שתי חולצות כמה תחתונים שלוש זוגות גרביים מעיל ושתי טרנינגים ומכנס ארוך ומחמם בכל זאת כל זה קרה בחורף ולא התכוונתי להשאיר בצריף מעבר לחורף.
לילה אחד החלטתי שאני רוצה לעשות סיבוב קצר ליד הצריף.
באמצע הטיול ראיתי צל של מישהו "בואי.." הוא אמר לי,נלחצתי נורא ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי אבל רגליי התחילו לרוץ כמו שלא רצו בחיים זה היה מצב מאוד מלחיץ .
–
השעה הייתה כבר מאוחרת ,רעם העיר אותי אבל ניסיתי לחזור לישון לא היה הרבה אור בתוך הצריף מכיוון שלא היו מנורות כך שהסתפקתי באור השמש וכשנהיה מאוחר יותר נכנסתי למיטה כי פחדתי. ניסיתי להירדם למרות הרעשים שהיו בחוץ .
פתאום נהיה ברק כל כך חזק והמנורה השבורה בהייתה בקומה למעלה התחילה לעבוד.
וראיתי כיתוב על הקיר 'עוקב אחרייך יום וליל והיום הולך להיות יומך האחרון.'
נבהלתי נורא התחלתי לבכות מרוב פחד "אל, אל תבכי זה לא יעזור" שמעתי קול שהיה נשמע כמו הרוח שנשבה.
לבשתי מעיל והתחלתי לרוץ לכיוון צאת הצריף "בום!!!" הדלת נטרקה בחוזקה.
רצתי שוב פעם ללמעלה והתחבאתי בתוך הארון והנה הגעתי למצב שבו אני עכשיו יומני היקר תאחל לי הצלחה כי אני לא יודעת אם זה יהיה יומי האחרון.
הארון נפתח לאט "בוו…"