חופש של דם פרק א

החופש התחיל כמו כל חופש גדול אחר, כמו כל שנה ביום הראשון של החופש אנחנו ישנים בבית של אחד מאיתנו בשביל לפתוח את החופש.
"היילי!" שיר חיבקה אותי ברגל שנכנסתי לבית שלה.
"בואי תכנסי, אביעד כבר בא" נכנסו לחדר שלה שקי השינה כבר היו פרוסים בשורה ליד המיטה של שיר, כבר היה יחסית מאוחר וכל מה שהיינו צריכים לעשות זה לחקות לעומר ונעמה.
"ההורים שלי אצל חברים אז אנחנו לבד… " שיר לא סיימה לדבר כשאביעד התפרץ "נו יפה… אז זה אומר שרואים ת'סרט שאני הבאתי כולכן הולכות למות מפחד" הוא נפנף בדיסק עם חיוך שטני. שמענו צלצול בדלת… "זאת כנראה נעמה… או עומר" שיר הלכה לכיוון הדלת.
"שיר נראה לי שמישהו עוקב אחרינו… הרגשה מוזרה שכזאת." נעמה נכנסה לחדר כשעומר אחריה. "כן האישה המוזרה הזאת שעומדת שם… היא עושה לי צמרמורת" עומר נעל אחריו את דלת הכניסה וכיבה את כל האורות.
אביעד הדליק את הסרט וכולנו נכנסנו מתחת לשקיי שינה, הטלוזיה בחדר של שיר יחסית ישנה וכל פעם שמפעילים סרט מסויים היא מראה קודם מסך אפור ורק אז הסרט מופעל. חיכינו שהמסך יעבור במשך חמש דקות כשפתאום בזוית העין ראיתי דמות מוזרה של אישה בחלון. צעקתי ופתאום הטלויזיה כבתה. והאישה מחוץ לחלון כאילו התקרבה יותר ויותר לחלון. זזתי אחורה ונתקעתי בעומר. קפצתי שוב וכשהבנתי שזה רק עומר האורות כבו. משם הכל רק התדרדר.
"אביעד די! זה ממש לא מצחיק!" זה היה הקול של נעמה. "זה לא אני…" הלב שלי פעם כל כך חזק שהייתי בטוחה שהוא יקרע לי את החזה ויעוף דרכו. והדבר שהכי הלחיץ זה שכבר לא ראיתי את האישה ההיא. היה ממש חשוך ולא ראינו כלום. המטה של שיר התחילה לרעוד. לקחתי את הפנס שהיה לי בשק שינה משום מה. הידיים שלי רעדו, ולא הצלחתי לזוז. הפנס נדלק. הארתי על עומר, שירה נעמה ואביעד כולם פה.
"חייבים לצאת מפה!" עומר לחש. כולנו הסכמנו.
עומר לקח את המפתח, נעמה את הארנק אני את הפנס שיר את הגפרורים ואביעד את הפלאפון שלו. הבית היה חשוך, לא ראינו כלום רק הרגשנו אותו רועד יותר ויותר בכל צעד שעשינו לעבר הדלת.
"א…אבל האישה הזא…את אם היא שם?" מלמלתי כשעומר סובב את המנעול. פתאום כולם קפאו.
"נרוץ, הכי מהר שאפשר.. תחזיקו ידיים שאף אחד לא ישאר מאחור ברור?" אביעד לחש.
הנהנתי וכנראה גם של השאר. יצאנו ועומר נעל את הדלת. תפסנו ידיים והתחלנו לרוץ כל פנסי הרחוב ברחוב של שיר היו מכובים, רק האור של הכוכבים האיר אותנו. פתאום הרגשתי שהיד של שיר מתנתקת משלי. היא קפאה במבואה של הבית. עצרנו כולם.
"שירה מה את עושה? בואי!" נעמה צווחה עליה. היא לא ענתה היא רק בהתה בנו בעיניים ריקות. הרגשתי שמשהו רע הולך לקרות.
פתאום כאילו משום מקום היא התחילה להזיל דמעות של דם, היא ריחפה והפיג'מה שלה הפכה לאדומה. העיניים הכחולות שלה התמלאו בדם. קפאנו במקום לא ידענו מה לעשות כשלפתע על החלונות היה רשום בדם….
"תברחו!"