זכרונות הבדידות- פרק 1

העץ הגדול השיל את עליו. תמיד תהיתי מדוע בחורף הוא אינו לובש את עליו כשכל כך קר, ובקיץ נשאר עם עליו. אולי אין לו שליטה על זה. מסכן. עלי שלכת וטיפות גשם חמימות הכו בחלוני. 'זה בלתי אפשרי להתרכז ככה…' חשבתי ברוגז, כמעט מקמט את דף העבודה. אחותי הזמינה את חברה שלה, ויכלתי לראות אותן משתוללות וצחוקות דרך החלון הגדול שמפריד בין חדרי לחדרה של אחותי. בעצם, אני יכול לראות כמעט כל דבר שהיא עושה, אך יש לנו כמובן מקומות פרטיים להלבשה ופינות שקטות שבהן אנו יכולים לעשות דברים משל עצמנו בלי שהאחר יסתכל. 'כיף להן, כמו זוג ציפורים חופשיות…' אמרתי בקנאה, ממשיך להסתכל בילדות הנהנות. הלוואי שלי היה חבר להשתולל איתו. חזרתי להתיישב בשולחן, שיעורי בית עלובים… רגלי החלה לקפץ בעצבנות, הרמתי את העיפרון. חידדתי אותו בצורה חדה להפליא. הנחתי את קצה החוד המושלם על אצבעותיי, לבדוק האם החוד אינו מתנדנד ושלא יפול באמצע הכתיבה. הוא נשאר עמיד במקום, חייכתי ברצון, ולחצתי אותו לאצבע שלי, לבדוק כמה צריך ללחוץ בשביל שיכאב לי מאוד, בקיצור, משחק מטופש שאני עושה כשאני משועמם. לפתע החוד השתחרר ונכנס לי כמו קוץ. נאנקתי בכאב, שולף את החוד שבדרך פלא עשה את המעשה הלא- טבעי הזה. דם אדום כורד נטף מן הפצע הקטן, שהתחיל לשרוף.

הלכתי לחדר האמבטיה והוצאתי פלסטר ורוד מאחת המגירות, רוטן על כך שנותרו רק הפלסטרים השייכים לאחותי כי היא בדרך פלא לא מקבלת אף פעם פצע מדמם. לפעמים היא באה אל אמא בחיוך ואומרת בתמימות, "אמא, קיבלתי שיפשוף, אני צריכה פלסטר…" ואז אמא מרגיעה אותה ומסבירה לה שצריך פלסטר רק לפצעים פתוחים, ואז אחותי מתחילה לבכות ורצה לחדרה, ואני עולה בגלגול עיניים לחדרי. מהחלון הגדול שבין החדר שלי לחדרה אני רואה שהיא בכלל לא בוכה אלא משחקת בבובות של חיות העשויות מפלסטיק או צורחת מהחלון לבניין שמולנו, שם גרה החברה הכי טובה שלה, ומזמינה אותה לבוא אליה, בזמן שכל הרחוב בוהה בה בכעס, כולל השכנים. אני מובך ומרים את אחותי היישר אל הטלפון, שם היא יכולה לדבר איתה נורמאלי, למרות שאחר כך היא גם צורחת לתוך הטלפון, בחשש שלא שומעים אותה דרך השפורפרת. הדם החל לנטוף גם מבעד לפלסטר, אני מוטרד וקורא לאמא שלי, תשובה לא נשמעת.