התנשמת שצללה באגם

היא נפלה בתוך ארון קבורה לאגם ללא תחתית.
אור ירחי האיר את נפילתה וצבעתי את התמונה מעוררת האימה בגוונים של יופי טרגי.
כשפגעה בפניו של האגם הוא התחיל לרעוד. עיניה נפקחו אך לא ראו דבר מלבד חושך.
תחילה הרגישה את תזוזת הארון הצף על פני האגם, אחר כך את ידיה נתקלות בתקרת הארון.
היא הרימה את ראשה בחדות וכשגם הוא נתקל בארון היא התחילה לייבב.
דמעותיה נטפו על גופה העירום, הצח, והצטרפו לדמעות האגם שהחלו נקוות בתחתית הארון.
כשהרגישה במים הקפואים החלה מנפנפת בידיה ורגליה הכבדות במהירות.
ארון הקבורה היה עשוי עץ אטום וחלק. חלק וקר. רצפתו, מאידך, הייתה חלשה מספיק כדי שהמים יחדרו דרכה במהירות הולכת וגוברת. הקור צרב את עורה החשוף.
אחוזת אימה, היא בעטה בתקרת הארון ולבסוף הוא נפתח.
אור הירח שלי האיר את פניה המסתובבות סביב, בחיפוש אחר מפלט.
היא חשה את כובד שלשלאות הברזל החונקות את רגליה מכבידות על הארון, מים הציפו אותו והוא החל שוקע. שערה הבהיר צף על פניי המים כשובל של כוכבים. היא כה יפה.
הנערה נפנפה בידיה כמנסה להישאר על פניי האגם, אשר התחיל להשתתק מגליו.
הארון שקע ונעלם אל חשכת האגם, ובעקבותיו הנערה. היא הרימה את ידיה כמנסה להיאחז בפניי האגם
אך היא הלכה וצללה אל תוך גופו. שערה היה האחרון שנראה משמיי הלילה.
כה עצוב היה מראה גופה הערום של הנערה שוקע אל תוך העומק האינסופי של גוף האגם.
גשם החל יורד.

בצלילתה, עברה הנערה שינוי.
תחילה, השלשלאות על רגליה הסתבכו אחת בשנייה וכבלו אותה, כל שרק יכלה הוא להרים את ידיה ומבטה אל האור ההולך ונעלם.
כשנעלם האור מעיניה הפסיקה להרגיש את רגליה מרוב הקור. החושך הוביל אותה אל מנהרות אפלות של מחשבות מבעיתות, על אימה המסתתרת בחושך האגם. היא הרגישה זרם קפוא ומה שנדמה לה כעצם גדול מימדים שוחה לצידה. אילו לפני כן עוד ניסתה להיחלץ, עתה הנערה קפאה במקומה מחשש שהאימה השוחה לצידה תרגיש בכך. ייתכן והיה זה רק ארון הקבורה השוקע, אך דמיונה ופחדיה הביסו את מחשבותיה התקינות ניצחון מר.
גופה קפא והנערה לא הרגישה עוד דבר, מחשבותיה בלבד החזיקו את קיומה.
כשצללה אל תוך האגם האינסופי, מחשבותיה היו האור היחיד.
החושך והקור שיחררו פיסת מודעות אל דעתה שלה. השלשלאות מרגליה נעלמו.
המשקל האדיר שמשך אותה מטה הרפה מאחיזתו, היא שוחררה.
החושך היה עז מתמיד, כשסובבה את ראשה סביב לא ידעה באיזה כיוון החושך
ולאיזה כיוון השמיים. תחזרי אליי, חשבתי, תחזרי מהר.
כשניסתה לשחות היא הבינה שאיננה מרגישה את גופה יותר. למרות זאת כל רגשות הפחד שלה נעלמו.
היא לא דאגה יותר לגופה, או לכיוון שעלולה לנוע אליו.
אילו הייתה שוחה לנצח אל תוך החשכה, לא הייתה חושבת על דבר מלבד החופש.
אך היא צפה, מעלה.
רגליה הקטנות היו הראשונות לחזור מהקיפאון. כשהרגישה שוב את גופה מילאה אותה תחושה אינסופית.
היא הייתה קלה יותר מלפני כן, כל גופה החל מצטרף למאמץ האגם להעלות אותה אל פניו.
אחר כך החלה חוזרת אל האור.
מהירותה גברה ככל שנפנפה בגפיה, היא הרגישה את החופש למעלה, החום והאור החלו מציפים אותה והלילה נראה מתוך האגם כבהיר ובוהק. הכוכבים זהרו כמאות זרקורים המכוונים יישר אליה.
מאירים את המונולוג האחרון שלה.
היא הרגישה את המים חולפים על גופה הלבן במהירות. היא קיפלה את רגליה וראשה והצמידה את גפייה לגופה. היא נראתה ככתם לבן העולה מתוך המים ועומד להתפזר ולצבוע את כל האגם בתכלת.

כשפרצה מהמים היא פרשה את כנפיה במלואן. גלים של התרגשות חזרו לפעום באגם והתיזו מים אל כל עבר. כגלימה מנצנצת זרמי המים עטפו אותה וליוו אותה במעופה אל על. אל השמיים. אליי.
איתה לקחה את כל האור מן האגם.
אילו יכול היה האגם לדבר, היה מדקלם לה מילות פרידה עגומות,
אך כל שיכל לעשות היה להרים אותה מעלה, דרכו.
אילו יכול היה הירח לדבר, היה צוחק בקול גדול למראה דמותה העולה מן המים הכהים,
מאיר את שובה בגוונים חיוביים,
אך כל שיכל לעשות היה להאיר.
ואני, אילו יכולתי לדבר הייתי קורא לכוכביי לזהור ולחלוף ולשמש לעלות,
הייתי מאיר את עזיבתה עם עליית הארגמן של השמש הגדולה.
כה יפה היא הייתה נראית בשמי הבוקר שלי.
אך כל שהשמיים יכלו לעשות זה לעטוף את מעופה בחושך. הבוקר לעולם לא ישוב בשבילה.
התנשמת היא ציפור לילה.
והלילה הזה הוא נצחי.