הפתקים

הכל התחיל לפני שנה ביום הולדתי ה-16. רק עוד יום רגיל (לפחות כך חשבתי). בזמן שהלכתי ברחוב שמעתי צעדים מאחוריי שמתקרבים ומתקרבים… בהתחלה התעלמתי מי זה, אבל מתי שכבר ראיתי את צל הדמות כבר לא יכולתי להתעלם.
התחלתי ללכת מהר ומהר יותר עד שהגעתי למצב שאני רצה. אבל הצעדים והצל לא עזבו אותי במנוחה… רצתי, רצתי בכל כוחי כל הדרך עד לבית שלי ובשנייה שהגעתי לשער ביתי הצעדים הופסקו וביחד איתם צל הדמות נעלם.
נכנסתי לבית במחשבה *רק רציתי לחגוג כרגיל* אבל מסתבר שכבר היה מאוחר מידי כדי לבקש את המשאלה הזו. נכנסתי לחדר שלי ונסיתי להרדם.
ברגע שהנחתי את הראש שלי בכרית הרגשתי משהו מוזר. הרמתי את הכרית, הכנסתי את היד לבפנים ומה שמצאתי היה פתק. קפאתי במקום והתחלתי לבכות למרות שידעתי שזה לא יעזור. בפתק היה רשום "אני יודע מי את שי את לא תוכלי לברוח ככה יותר כמו שברחת היום אני צופה בך ובוחן כל תנועה שלך אז אל תנסי לשחק מלוכלך". הלכתי למטבח ולקחתי את הסכין הכי גדולה וחדה שהייתה לי, התחלתי לחפש בבית עוד פתקים או דברים שיש מצב שאותו אדם השאיר מאחוריו. ובחדר האחרון שנכנסתי אליו ראיתי דרך המראה את הדמות צופה בי ומגחכת, הדמות היתה אדם גבוהה עם עניים אדומות וחיוך משניים חדות כמו סכינים ודם מכסה את ידיו ובגדיו. הסתובבתי במטרה לפגוע בו עם הסכין אבל הוא כבר נעלם והשאיר מאחוריו עוד פתק. "הפעם זו היתה אזהרה אמרתי לך לא לשחק מלוכלך, נכון? מסתבר שאת רוצה לשחק קשה…" שמעתי צחוק של אדם משוגע אחריי שקראתי את הפתק וצרחה שלפחד שגרמה לגופי להפסיק לזוז ולרעוד.
לא יכולתי יותר להשאר בית בהבנה שיש מטורף שצופה בי. לקחתי את אותה סכין מים ולחם וברחתי. רצתי ורצתי עד שהגעתי ומדרגות שמובילות לתחנת הרכבת. עלתי במדרגות הכי מהר שאני יכולה ואז החלקתי והתגלגתי למטה, כשסוף סוף הגעתי למטה הרגשתי כאב חד בברך אבל הפחד להשאר בעיירה גרם לי להמשיך הלאה אבל ככל שהלכתי יותר הכאב גבר יותר ויותר, עד שהגעתי לנקודת השבירה שלי. שאז כבר שמתי לב שאני מדממת והדם לא מפסיק לרדת. אבל זה לא הפחיד אותי. הרגשתי משהו דבוק לרגל שלי וכמו שאתם מבינים זה היה עוד פתק "מעכשיו החיים הקשים שהיו לך נגמרו מעכשיו את תחיי בגהנום" זרקתי את הפתק התיישבתי על המדרכה והתחלתי לבכות. וברגע שנגעתי קרעתי את שרבול החולצה שלי והשתמשתי בו כתחבושת.
אחריי כמה זמן הגעתי למקום בו יש כבר אנשים שמעתי כל מדבר עליי נסיתי לחפש מאפה הוא מגיע אבל לא מצאתי מאפה הוא מגיע, פתאום הכל נהיה ברור "ההה… איזו מסכינה איזו מסכנה. רצה לך לא יודעת לאן מנסה לברוח מהבלתי אפשרי. את מבזבזת את הזמן יקירה שלי את לא תצליחי לברוח את לא מבינה. לפעמים את צריכה לקבל דברים בלתי אפשריים כמו את מות אחיך או אימך או בכלל משפחתך… חשבת שתוכלי להשאיר אותם בטוחים כל עוד לא תהיי שם אבל תראי מה קרה עכשיו את לבד בלי אף אחד…" רצתי וניסתי לחפש מקום מקום ריק מאנשים אז מצאתי סמטה חשוכה וצרחתי בכל כוחי כל עוד הייתה נשמתי בגופי. לא ידעתי מה לעשות רציתי למות להעלם גם ככה אף לא שם לב עליי שהייתי שם אז חמה פתאום רוצים להרוג אותי ….