הפחד הראשון

הפעם הראשונה שחיים פחד, היה ביום ההולדת שלו. אחרי המסיבה הגדולה, שבה הגיעו כל חבריו ובני משפחתו, אחרי שהם איחלו לו מזל-טוב ואכלו את עוגת יום-ההולדת, ואחרי שכולם הלכו והוא סוף-סוף קרע את המעטפות הצבעוניות מהאופניים ומשחקי המחשב, החליט חיים לצאת לבדו מהבית. אמא ואבא תמיד הזהירו אותו שאף-פעם לא ייצא מהבית אחרי רדת החשכה, שזה מאוד מסוכן בשביל ילד קטן, אבל הוא בן שבע. הוא כבר ילד גדול. מה כבר יכול לקרות לו?

כשאמא הלכה להתקלח ואבא ישב בסלון וניסה לסדר את ערמת המתנות שלו, חיים יצא דרך הדלת האחורית. אבא תמיד דאג לנעול אותה אחרי שבע, אבל היום הוא שכח. הוא ירד בשלושת המדרגות והלך לכיוון העצים. לפני שנתיים חיים והוריו עברו למושב קטן בצפון, ליד היער. בלילות, היה אפשר לשמוע את יללות הזאבים בשעה שהם צדו. חיים והחברים שלו נהגו לשחק משחק (כשההורים לא שמו לב.) שבו הם התגרו אחד בשני להיכנס ליער. אבל אף-אחד מהם לא העז. אפילו בשעות היום, היער נראה מאיים, אפל יותר ממה שאמור היה להיות כשהשמש זורחת בשמיים. אבל הלילה,כשחיים ילד גדול, בן שבע, הוא יעשה את מה שאף ילד אחר לא העז לעשות: הוא ייכנס ליער. חיים השתחל דרך הפרצה בגדר שהקיפה את המושב ונעצר על סף היער. אור הפנס לא עבר את עצי האלון העתיקים, כאילו האור בעצמו מפחד לעבור אותם. קור פשט בגופו של חיים, קור שלא התאים ליל יוני חסר עננים. חיים הביט אחורנית לכיוון הבית שלו. הוא יכל לדמיין את הדאגה של אמא, ואיך אבא יכעס כשיגלה שעזב את הבית אחרי שבע בלי רשות. חיים החזיר את מבטו לעצים ונכנס ליער. האפלה בלעה אותו.

ענפי העצים הזקנים השתלבו אחד בשנים, יוצרים חופה ענקית שמנע מחיים לראות את שמי הלילה, מלבד פרצות קטנות שדרכם הירח האיר באור קלוש. העלים רשרשו, למרות שלא הייתה רוח. הקור שחיים הרגיש בקרבת היער הלך והתחזק עם כל צעד, ונשמתו, שנעשתה מאומצת בגלל האוויר המחניק, העלתה עננות של כפור. חיים המשיך ללכת, מתעלם מהקור, מרגיש שמשהו חסר, עד שהתחיל להתאכזב. הוא ציפה למצוא משהו מעניין, שיצדיק את כניסתו הנועזת ליער, אולי אפילו להביא גור זאבים הביתה, אבל מלבד עצים מעלי טחב, לא נראה שיש משהו ביער, אפילו לא ציפורים. חיים נעצר לפתע, מבין לבסוף מה חסר. יללות הזאבים, שזימרו לירח כל לילה כל השנה, נפסקו כשנכנס ליער. מלבד רשרוש העלים המאיים, לא נשמע כל צליל.

משהו נכנס לליבו של חיים, משהו שהוא לא ידע איך לקרוא לו. חיים הסתובב והחל ללכת הביתה, אבל אוזנו לכדה קול שכבר לא ציפה לשמוע: יללה בודדת של זאב. חיים נעצר והקשיב. היה משהו שונה ביללה הזו, משהו שמעולם לא שמע בעבר, משהו מהפנט. למרות שקול בראשו אמר לו לחזור הביתה, חיים מצא את עצמו הולך לכיוון היללה. חיים ניסה לעצור ולגרום לרגליו להקשיב לו, ולהפסיק לגרור אותו לכיוון הקול, אבל לחיים לא הייתה שליטה יותר. היללה נעשתה תובענית יותר, וחיים מצא את עצמו רץ שעה שהעלים רשרשו בטירוף, עד שלבסוף רגליו נעצרו במקום בפתאומיות, מרתקות אותו למקומו. הירח כבר לא נראה יותר בין העצים. חיים לא ראה דבר, לא שמע דבר, אפילו את קול העלים. לפתע, הופיעו זוג עיניים מולו. הם היו לבנות וריקות. היללה הקפיאה את נשמתו. הדבר האחרון שחיים זכר היה זוג העניים הריקות המאיימות לבלוע אותו ואת היללה שהתעוותה לצחוק שלא היה בו כל שפיות.

הוריו של חיים חיפשו אותו כל הלילה יחד עם שכניהם, צועקים בשמו, מתחננים שיענה להם. לבסוף, בשעות הבוקר, לאחר שהתקווה החלה להיקמל, חיים נמצא מוטל על גבו, ישן, ליד היער של המושב. מלבד בגדיו ושערותיו מלאי העלים, לחיים לא הייתה אפילו סריטה. הוריו מיהרו לאסוף את חיים בזרועותיהם ולהסיע אותו לבית-החולים בעיר קרובה. כשהגיעו לחניה, חיים התעורר, צורח באימה. אביו לקח אותו בזרועותיו ורץ יחד עם אימו לרופאים שעה שבנם צווח כאילו מענים אותו. לאחר שהזריקו לחיים חומר הרדמה, החלו הרופאים לבדוק אותו. לבסוף, כעבור כמה שעות, האחות יצא והודיעה להורים שהמתינו בנשימה עצורה שחיים במצב מעולה ולא סובל משום חבלה.

מה קרה לחיים ביער, למה נמצא ישן ליד העצים, ולמה זעק באימה כשהתעורר- על כך איש לא ידע לענות. לסיפרו של חיים, על עיניים לבנות וצחוק מפחיד, איש לא האמין. לבסוף, לאחר שלושה ימים, חיים שוחרר מבית-החולים וחזר הביתה. ליער נשבע להוריו שלא יתקרב יותר, לחבריו לא סיפר דבר, ואת מה שפגש ביער, שכח.

אבל מאותו יום, חיים פחד.