העניבות האדומות
גשם טפטף בכבדות, קולות פכפוך חרישיים הפרו את דממת הרחוב החשוך.
אל תוך הסמטה הקטנה התפרץ אדם נמוך קומה, הדי נשימתו מתפזרים באיטיות אל תוך הרוח.
הוא רץ בגמלוניות מדשדש בין השלוליות ולבסוף נעצר מול אחת הכניסות בבניין ישן. הוא עמד לרגע, מסדיר את נשימתו החפוזה ואז נקש על הדלת שלוש פעמים. הוא נראה היה קצר רוח כששום תגובה לא נענתה לו. ידו נשלחה שוב אל הדלת אבל בדיוק באותו הרגע הדלת נפתחה.
"אדוני?-" קולו רעד במקצת.
"אמרתי לך לא לבוא לכאן" קול מחוספס ענה לו, קוטע את דבריו.
"אבל אדוני, הם יודעים! עלו עליך, אדוני. המשטרה בדרך הנה!".
אלומת אור חזקה הציפה לפתע את הרחוב וקולות נרגשים נשמעו מקצה המדרכה.
"תודה לך שהובלת אותנו לכאן, בילי. אתה מוזמן להתרחק מהדלת בידיים מורמות".
לא עברו עשר שניות והרחוב כולו התמלא בשוטרים וניידות. שוטר חמור סבר גרר את בילי לניידת סמוכה והושיב אותו בדחיפה במושב האחורי.
אורות כחולים – אדומים הבהבו, מבליחים בחשיכה והאירו את פניו המצולקות של בילי.
עיניו נראו כבויות, לא ממוקדות.
על שפתיו נמרח חיוך דק.
***
בן פרץ למשרד בצעד זריז, "בוקר טוב!". רייצ'ל ענתה לו בפיהוק ארוך.
הוא ליכסן מבט מבין לכיוונה, "מעצר קשה הלילה, הא?". היא מצמצה לרגע בעייפות לפני שענתה.
"כלום. פשוט שום דבר. סתם שרפתי לילה בחקירת האנשים הכי – לא – שפויים – ביבשת במקום ללכת לישון".
בן חייך בסלחנות. "תני לי את פרטי התיק ותלכי לתפוס תנומה. את באמת נראית מתה…".
היא פיהקה שוב, שפשפה את עיניה באיטיות ופתחה.
"אתמול בשש בערב הגיע מודיעין ממקור מוסמך על רצח שעלול להתבצע באזור העיר הישנה.
המקור לא ידע איפה בדיוק יהיה הרצח אבל הוא כן ידע שאחד מהחשודים מתגורר בווילה ברחוב סאני 15.
הגענו לשם מוקדם ועקבנו אחרי עוזרו האישי של האיש. באחת עשרה וחצי בערך, הגענו לבית – דירות ישן מאחורי שדרות אסטוניה. בקומה למעלה היו תשע אנשים, העשירי פתח את הדלת".
רייצ'ל נשענה לאחור ומתחה את זרועותיה. "לא רצח ולא נעליים. חבורת המוקיונים הזאת קוראת לעצמה 'העניבות – האדומות'. הם מוגדרים כ – "כת לא מזיקה", ולפעילות שלהם אין תוקף לא חוקי. הם משוכנעים לחלוטין שאם פעם בשנה לא יוקרב אדם אחד ל – "אל האש האחרון" – סוף העולם יגיע".
בן עצר את פסיעותיו לאורך החדר ונעץ מבט משתהה ברייצ'ל. "להקריב בן – אדם אנחנו מגדירים כ -"פעילות חוקית"…?".
רייצ'ל חייכה, "זהו, שהם מעולם לא פגעו בזבוב. הם מתאספים שם פעם בשנה ו'גורמים' לקרבן שלהם להקריב את עצמו".
היא עצרה את דיבורה ושוב פיהקה. "בקיצור, שרפתי לילה".
בן פשט את החליפה שלו "יאלה, את משוחררת. אני אסגור את העניין".
רייצ'ל נעמדה, כיתפה את תיק – הצד שלה ופסעה לכיוון הדלת היא כבר הניחה את ידה על הידית אך לפתע הסתובבה.
"אה, שכחתי. בארגז מתחת לשולחן יש כמה חפצים שהחרמנו להם אתמול, אל תשכח להחזיר להם אותם…".
בן התיישב ואייש את הכיסא הריק. "אל תדאגי, אני אעביר להם. לפחות יש שם משהו מעניין?"
רייצ'ל חייכה "כבר אמרתי לך שהם מטורפים לגמרי! יש שם קוביית – הרכבה. אתה יודע, האלה שאף פעם לא מצליחים באמת לבנות…".
בן שכבר התכופף מתחת לשולחן הרים את ראשו "דיי! אני מת על המשחקים האלו. יאלה, תעופי מפה, את נרדמת לי… ביי! ".
"ביי".
***
כשהטלפון צלצל בפעם השלישית היא פקחה עיניים וגיששה אחר השפופרת.
"רייצ'ל?" היא בדקה את השעון, השעה הייתה כמעט חמש.
"מי זה?" היא נסתה להישמע כמה שיותר רדומה. לפחות שיידעו שהעירו אותה.
"זאת סולי מהמשרד. הגיע לפה בחור שמחפש אותך דחוף. הוא אומר שזה קשור ל… ה"עניבות האדומות" או משהו כזה…".
רייצ'ל נאנחה "תעבירי אותו לבן…" היא לא מתכוונת לבזבז עוד לילה על השטות הזאת.
"בן לא פה, אני לא משיגה אותו ואת היחידה שפנויה, אז תבואי מהר". סולי נתקה.
כעבור חצי שעה רייצ'ל נכנסה למשרד כשקורי – השינה האחרונים עדיין היו מרוחים על פניה.
היא נעצה מבט קפוא בסולי שחייכה ואמרה "הוא מחכה לך בחדר 3".
היא בחנה אותו מבעד לחלון דלת המתכת. בחור בשנות העשרים לחייו כפוף במקצת, נראה קצר רוח.
"שלום! אני רייצ'ל, אני מבינה שביקשת לראות אותי?" היא התיישבה מולו וסקרה את פניו.
משהו בו היה נראה לה מוכר. כאילו שכבר הביטה בפנים האלה פעם.
"חיכיתי לך רייצ'ל, אני שמח שבאת. אין לנו זמן, מישהו ימות היום ורק את יכולה לעצור את זה"
רייצ'ל גלגלה עיניים "אל תגיד לי שזאת הכת המטופשת הזאת מאתמול, כבר שמעתי את הבדיח-"
הבחור נעמד בקפיצה, ידיו שעונות על השולחן ופניו מתוחות. רייצ'ל השתתקה בהפתעה.
"מישהו ימות היום. ראיתי את זה קורה מספיק פעמים בשביל שאני ארצה לבוא לפה היום, לסכן את כל היקר לי ולבקש ממך להציל אותו".
חמש שניות של דומיה מביכה ירדו על החדר. רייצ'ל כחכחה בגרונה "אוקיי, מי הולך למות ולמה?".
הבחור התיישב אם כי נראה נסער עדיין, הוא לקח לגימה ארוכה מכוס המים שלפניו.
"אבי חבר בכת הזאת כבר עשרים ושלוש שנים. בכל שנה הם מתאספים שם וגורמים לבן אדם אחד להרוג את עצמו". סוף המשפט נשאר תלוי באוויר.
"איך בדיוק זה קורה?" שאלה רייצ'ל משתדלת שלא להסתיר את הציניות שבקולה.
"הם גורמים לו לבצע מטלה. משהו שהוא עושה בשבילם. ואחרי שהוא מסיים את המטלה הזאת, הוא כבר בשליטתם. הוא ילך ויהרוג את עצמו. המשטרה כמובן לא תעצור אותם. אין שום ראיה לכך שהם קשורים לאדם שהחליט סתם להתאבד".
רייצ'ל הרגישה קרירות מסויימת עוברת בגבה. היא לא מאמינה במיסטיקה ורוחות, אבל הבחור הלחוץ עם הסיפורים המפחידים השפיעו עליה.
"איזה סוג מטלה הם יתנו לו?" היא שאלה, מנסה להישמע עניינית.
הוא שתק כמה רגעים "אבי אוהב לעשות את זה עם חידות" הוא חייך חיוך קצת נבוך.
"חידות?" משהו התחיל לדפוק בראשה. זה לא השעון, זה הלב שלה. הולם בפראות, פעם אחר פעם. מה מפריע לה?
"כן! חידות. לגרום למישהו לפתור איזה חידה ואז הוא לגמרי בשליטתם".
היא נעמדה ומזגה לעצמה כוס מים. אצבעותיה רעדו כשהיא הגישה את הכוס אל שפתיה. היא פסעה בחדר הלוך ושוב בחוסר מנוחה.
"את לא ראית שהם נתנו למישהו לבצע איזו שהיא פעולה, נכון?" הוא שאל כשראה את התנהגותה המטורדת.
הכוס נשמטה מבין אצבעותיה, מתנפצת על הרצפה. הוא נרתע על כיסאו בבהלה.
רייצ'ל לא אמרה כלום, פניה חיוורות. היא עמדה כך כמה רגעים ואז שעטה החוצה מהחדר טורקת את הדלת אחריה.
הוא קם ורץ אחריה "מה קרה?".
על השולחן המשרדי בחדר ליד. במשרד שלה. מעל ערימת דפים קמוטים, עמדה קוביית הרכבה מעץ. יפה בדייקנותה. נוראה במשמעותה.
הוא נכנס לחדר אחריה, מתנשף "מה?… – אוי לא…" עיניו פגעו בקובייה הוא אחז חלושות בזרועה "החידה..?!".
"סולי! תשיגי לי את בן מייד". סולי שערבבה את החלב בכוס הקפה השלישית שלה הרימה את ראשה באיטיות.
"למה?"
***
רייצ'ל שפשפה עיניים אדומות מבכי, נתמכת בידיי סולי. כשהאלונקה הוצאה מהבניין היא רצה לשם ולא התייחסה שוטר שניסה לעצור אותה.
על המיטה היה שרוע בן, גופו רפוי. "התאבדות…" אמר לה הרופא בפנים מעושות.
היא הרימה את עיניה. מישהו עמד שם בקצה הרחוב. בוחן במבטו את המתרחש.
אורות כחולים – אדומים הבהבו, מבליחים בחשיכה והאירו את פניו המצולקות של בילי.
עיניו נראו כבויות, לא ממוקדות.
על שפתיו נמרח חיוך דק.
תגובות (0)