"העיניים האדומות" – חלק 3 ואחרון

רצתי ורצתי בשיא המהירות עד שהגעתי לחנות האוכל. ספרתי 12 מצמוצים, העיניים האדומות מילאו בערך רבע מהחשיכה כשהגעתי והזמזום שנשמע כמו זמזום דבורים כל פעם שמצמצתי גרם לשערות שלי לסמור. ראיתי שהחנות פתוחה, כאילו הבעלים עזבו הכל מבלי לטרוח לסגור. מיליתי את התיק שלי בכל האוכל שהצלחתי למצוא: שימורים, חטיפים ושתייה. כשהתיק שלי היה מלא יצאתי מהחנות וראיתי שהתחיל כבר להחשיך. רצתי הביתה וראיתי שהחשיכה יורדת מהר מדי, לא באופן טבעי. העיניים שלי כאבו מרוב המאמץ להשאיר אותם פתוחות. העיניים האדומות כיסו כבר חצי מהחשיכה והזמזום כבר היה די חזק, התחלתי כבר להתעייף לרוץ אבל ראיתי בקצה של הרחוב את הבניין שלי וזה נתן לי עוד קצת כוח. החשיכה ירדה ושמתי לב שדולק אור אדום בכל החלונות של הבתים. הייתי כבר ממש בסוף הרחוב וחשבתי שאני אצליח, רציתי כבר לחבק את החתול כשאגיע הביתה. בזמן שחציתי את הכביש הביתה שמעתי פתאום צליל של מכונה ענקית, וראיתי עגורן ענקי שמחזיק כדור הריסה שהופיע פתאום על השטח ליד הבית שלי. העגורן כיוון את כדור ההריסה לדירה שלי "לאאא, תפסיק!! מי זה? תפסיק!!!" צעקתי בכל הכוח. הסתכלתי לכיוון המושב של הנהג אבל ראיתי שאין אף אחד בפנים. המכונה עובדת בעצמה. כדור ההריסה פגע בבית בעוצמה, ואז עוד הפעם ועוד הפעם עד שהדירה נהרסה לגמרי, ביחד עם התקווה שלי. הרגשתי קפוא, הסתובבתי לרחוב מאחוריי וראיתי את כל החלונות האדומים. הפסקתי לנסות להשאיר את העיניים פתוחות, העיניים האדומות כבר היו במרחק של כמה מצמוצים ממני והזמזום כבר החריש אוזניים וגרם למוח שלי לכאוב. מצמוץ… מצמוץ… מצמוץ… והפעם כשפתחתי את העיניים כבר לא ראיתי את הרחוב אלה רק צבע אדום.. הרגשתי שאני נופל…

"אההה" צעקתי ופתחתי את עיניי. הדבר הראשון שראיתי היה החלון הנפתח הענקי מעליי. הייתי בחדר שלי והחתול שכב לי על הבטן וגרגר. השמש זרחה וראיתי את קרני האור שלה נכנסים דרך התריסים. הכל היה כל כך רגוע. הזזתי את החתול והתיישבתי על המיטה המום מהחלום הנוראי שהיה לי. כשנכנסתי למטבח הסתכלתי על התאריך וראיתי שזה שוב היה יום חמישי . אותו היום בו הכול התחיל בחלום. בלוח הגיר שבמטבח היה רשום "שיהיה לך יום נפלא" כמו קודם, והכריכים היו במקרר. התקשרתי להורים והפעם הם ענו לי והבנתי שהכול היה באמת רק חלום. אחרי זה התקשרתי לחבר שלי ושאלתי אם הוא בא לבית ספר היום, הם ענו לי שכן למה לא. ליטפתי את החתול שלי ואמרתי לו שמהפעם אני אקשיב לו בכל פעם שהוא יזהיר אותי. יצאתי החוצה ולמרות שזה היה חלום הרגשתי כאילו זו פעם ראשונה זה חודש ששמעתי ציפורים ומכוניות ואנשים, הכול היה רגיל. הגעתי לבית ספר והשער היה פתוח ושומר השער היה שם כמו תמיד, המודעות הענקיות נעלמו. "היי מה נשמע?" אמר חברי כשנכנסתי לכיתה. "הכל בסדר" עניתי. התיישבנו מול השולחן שלנו והמורה נכנס לכיתה. "אני חייב לספר לך על החלום הנוראי הזה שהיה לי" התחלתי להגיד, אבל הוא קטע אותי. "החלום על העיניים האדומות ?" הוא שאל אותי. "כן!! איך ידעת?". ואז הוא ענה לי " כי זה לא היה חלום". הוא סגר את העיניים ובפעם הבאה שהוא פתח ראיתי שהם אדומות לגמרי, גם הלבן של העין היה אדום, הכול. כל הכיתה הסתכלה עליי עם עיניים אדומות עכשיו. "אההה!!!" צרחתי, ואז ראיתי שהמורה שנכנס לא היה בכלל המורה, זה היה האיש הזקן והמעוות מהחלום. "העיניים שלך מוכנות סוף סוף" הוא אמר והתעלפתי.

"אההה" צעקתי ונדפקתי במשהו עם הראש. חשבתי שזה שוב החלון שלי. פתחתי את עיניי והבנתי שאני לא בחדר. הדבר הראשון שראיתי היו שמיים כחולים, מוסתרים למחצה על ידי משהו, הסתכלתי למעלה וראיתי מעליי איש עם את-חפירה. הסתכלתי סביב וראיתי קבוצה של אנשים עומדת מסביבי, ראיתי שם את כל המשפחה שלי, את הוריי, סבא וסבתא שלי ואפילו החתול שלי. גם החברים שלי היו שם וכולם היו עצובים וחלקם בכו. הבנתי שהייתי בבית קברות בתוך ארון קבורה. לפתע הבחנתי שבין האנשים עומד גם הזקן המעוות. ראיתי אותו מחייך אליי, ואז הוא הרים את ידיו אל פניו והוציא את עיניו האדומות מתוך בית העיניים! הוא הכניס אותם לכיס. מתוך כיס אחר בחולצתו הוא הוציא משהו, זאת הייתה צנצנת. ובתוך הצנצנת ראיתי שהיו עיניים, העיניים שלי!! אחרי זה הוא הוציא את העיניים שלי מהצנצנת ושם אותם לאט בתוך בית העיניים שלו כאילו הוא מרכיב עדשות ואמר "תודה, עכשיו רואים יותר טוב. היית צריך להיזהר יותר" ואז הוא התחיל לצחוק צחוק מרושע. ניסיתי לקום ולהגיד משהו אבל לא יכולתי לזוז והצלחתי רק לסובב קצת את הראש. אף אחד לא ראה אותי. פתאום שמעתי " מיאוווו" זה היה צ'ארלי. הסתכלתי עליו והוא הסתכל עליי.
ואז את החפירה התחיל לכסות אותי באדמה והכול נהפך לשחור.

הסוף.