הספרייה המכושפת הקדמה העלאה חוזרת

הספרייה המכושפת – הקדמה ( סורי שזה לפני הדמויות פשוט לפני שזה יברח לי מהראש )

" לא ! לא ! זה לא הגיוני ! תחזירו לי את ההורים שלי ! לא!….. לא !…… " דמעות זלגו על לחייה של וונדי בעוד היא נופלת על הרצפה וממררת בבכי. " אי אפשר, חוצפנית קטנה. וגם אם היה אפשר, אני לא הייתי עושה את זה . אני כבר לא המשרת שלך יותר !" צחק ברשעות משרתה הקודם של וונדי. " די, עזוב אותם. מסכנים קטנים….." אמרה משרתת נחמדה אחרת לוונדי, ג'יין, מייקל ולוקאס. הם היו משפחה מאושרת עד…. עד שההורים שלהם טבעו כשיצאו לשיט בים על ידי מחבלים. הם היו עשירים מאוד, והיתה להם טירה גדולה ומפוארת, אבל ההורים לא השאירו ירושה. הכל עבר לממשלה ועכשיו הם היו סתם ילדים עניים, בלי אף אחד.
" מי עשה את זה ?" שאלו מייקל ולוקאס וגיין. " מי יכל לעשות דבר כזה ? !" עכשיו וונדי, ג'יין ולוקאס ומייקל, כולם השטתחו על הרצפה הממורקת מנקיון ומררו בבכי מר. " עוד לא יודעים, מתוקים. אבל מחבלים עשו את זה ." אמרה המשרתת הנחמדה. " אבל אל תדאגו, מצאנו לכם משהו שהסכים ברוב טובו לקחת אתכם." היא אמרה .
" קומו כבר ! חלאות, בני בליעל, זו הרצפה שלי ! רכשתי אותה מהממשלה ! קומו ! " צעק אליהם המשרתת המרושע, בעיניו ניצוץ אדום של תועבה ורשעות. וונדי התרוממה מלוא קומתה. המשרת הרשע היה נמוך מאוד, אז בשנייה שוונדי קמה, הוא כאילו התכווץ.
" זו לא הרצפה שלך." היא אמרה לו בשקט, כמעט לחשה. " זו הרצפה של ההורים שלי, וכך היא תישאר, לעולם ועד . "
" בואו, הולכים. אנחנו נאחר לרכבת שלוקחת אתכם למקום החדש ! " נסתה ללא הצלחה לעורר קמצוץ של שמחה אצל הילדים. " אנחנו באים…." מילמלו כולם ועלו למעלה לארוז את חפציהם המעטים, כיווון שאת רובם כבר הסתיר המשרת הרשע אצלו.
הם ירדו למטה עם המזודות בידיהם, והלכו בעקבות הגברת הנחמדה. היא הובילה אותם ברחובות צרים ומעופשים, לעבר תחנת הרכבת. הם הגיעו בדיוק בזמן לתחנה . " תעלו, חמודים שלי. " אמרה הגברת והדביקה לכל אחד נשיקה רטובה על הלחי או על המצח, בעודה מנגבת דמעה בממחטה. " יש פה פתק שמסביר הכל, איפה אתם ומה אתם הולכים לעשות. מלאי אחר המשימות הללו, וונדי. תישארי הילדה הגאה והאחראית שאני מכירה. " אמרה לה הגברת שהיתה המשרתת הנחמדה וכעת היא כבר לא, וטמנה את הפתק בכף ידה של וונדי, שנסגרה לאגרוף כדי לא לאבד את הפתק, ועלתה לרכבת. " מכאן, וונדי . " יד חמימה לקחה את ידה של וונדי והובילה אותה לארבעה מושבים, שלושה מהם כבר תפוסים. היא גילתה שזה מייקל שהוביל אותה עד שם. כל אחיה כבר היו מוכנים.
" תקשיבו." פתחה וונדי והתכופפה. "אני לא יודעת מה מצפה לנו שם. אני לא יודעת מי האיש הזה. אני לא מכירה אותו. אבל אני רוצה תשבעו לי. תשבעו לי שאנחנו תמיד נישאר יחד. אתם מבינים ? ברגע שנעזוב אחד את השני, איש לא יודע מה יכול לקרות. תשבעו לי שתמיד נישאר יחד. "
" אנחנו נשבעים." אמרו כולם ושמו יד על הלב.
" הגענו ! ביתו של הברון ג'וקסן ! כולם לרדת ! " קרא הנהג, וונדי נזכרה שזו התחנה שלהם, זירזה את אחיה, והם ירדו מול פתח ביתו של הברון ג'וקסן.