הסטנדאפיסט (פרק 8)

מישהו דפק על הדלת. ניגשתי לפתוח וראיתי…
ראיתי את מירב. היא נעמדה מולי כגוש קרח, לא הנידה עפעף. ואני? – לא אמרתי מילה. מה כבר יכולתי לומר?
היא הסתכלה עליי בעיניים גדולות ושאלה:"תקשיב, אני ממש מודאגת.. מהתאונה, אתה לא מתנהג כמו עצמך.. אני חושבת אולי ש..-ואל תפגע!- אתה צריך אולי.."
לפני שהיא סיימה את המשפט, קירבתי אותה אליי ונישקתי אותה. לא יכולתי לשלוט בעצמי, היא עמדה מולי, והיינו לבד..! סופסוף בלי בנימין, בלי אף אחד מסביב..
לא חשבתי צלול בזמנו, לא על שום השלכה, על שום בעיה, אפילו לא הרגשתי נבוך! הייתי מישהו אחר.. דור אחר.

היא לא נישקה אותי חזרה, אבל היא גם לא התנגדה. הרגשתי שהיא הייתה בדילמה עם עצמה, והמצב היה לא נעים. מבחינתה לפחות.
אז הפסקתי.

היא הסתכלה עליי בעיניים מבולבלות ואני הסתכלתי עליה. היא פתאום התחילה להסמיק ולצחוק.
"די!" אמרתי לה והתחלתי לצחוק בעצמי. הפסקנו וחייכנו כמו טיפשים אחד לשני.
"תשמע," מירב אמרה לי "אני גם."
"את גם מה?"
"אני גם.. אתה יודע.."
"אז מה הבעיה..? תיפרדי מבנימין ותהיי איתי.. למה זאת עדיין שאלה בכלל?"
"אבל זה לא הגיוני"
"אל תלכי לפי ההיגיון! מה זה משנה? תיפרדי ממנו, זה ברור עכשיו שהמצב לא ילך לך טוב איתו, ונהיה ביחד."

ניסיתי לשכנע אותה , אבל התשובה היחידה שקיבלתי זה "אל תדאג, מחר בהופעה אני אחזיר לך תשובה.. מבטיחה!" היא נופפה לי לשלום "לילה טוב!" והלכה לחדרה.